פרק 4: הצלחה בלחישה
יש רגעים כאלה, קטנים, שבהם אני מרגישה שהיקום מחייך אליי.
שהדברים מסתדרים, שמה שביקשתי מתגשם, שהלב שלי שלם.
פעם הייתי ממהרת לספר – להכריז, לשתף, אולי גם קצת להוכיח.
אבל היום אני לומדת להניח יד על הלב ולהגיד תודה… בשקט.
פתחותפ, שמלווה אותי בקריאה כמעט יומית, מציע מבט שונה לגמרי על הצלחה.
הוא כותב:
"אם הצלחתם לטפח פרחים בביצה, כנראה שהאל עשה דרככם דבר מפואר."
הצלחתי. הצלחתי לגדל משהו חי במקומות בוציים. זה לא רק אני.
אני רק האדמה. והוא – האור והגשם.
ובמקום לחגוג את ההישג בקול, פתחותפ מציע:
"אל תתרברבו בפני קרוביכם. עדיף לשמור על שתיקה מכובדת."
אני קוראת ומרגישה: הוא לא מבקש ממני להסתיר.
הוא רק מזכיר לי שההצלחה עצמה – היא כבר השדר.
היא לא זקוקה לצרחה. היא יודעת לעמוד בזכות עצמה.
הוא ממשיך ומעמיק:
"כאשר אדם בעל עושר הוא גם אדם בעל יושרה – הוא יזכה להערכה מכל הקהילה."
זה לא מה שיש לי, אלא איך אני חיה עם מה שיש לי.
זה לא ההישג – זו הדרך שבה אני מהדהדת אותו.
והאם אני עדיין זמינה לאהבה, להקשבה, לענווה?
במקום אחר הוא כותב:
"אל תזלזלו במישהו שאין לו ילדים. אָב אולי יסיים את חייו באבל, ואֵם שזה עתה ילדה – אדם אחר בכל זאת יכול להיות מאושר ממנה."
כמה עדינות יש פה. כמה רחבות.
הצלחה היא לא תבנית. לא רשימה.
היא לא נמדדת במספרים, לא בתארים, לא בתעודות לידה.
היא מרקם פנימי. היא שמחה שקטה.
ולבסוף, השורה שפשוט עוצרת אותי:
"כמה שנקבל – מבוסס על תוכניתו של האל, ורק חסרי ההשכלה מתלוננים על כך."
אני עוצמת עיניים ומרגישה את המילים פועמות בתוכי.
כמה פעמים התלוננתי על מה שאין, על מה שטרם הבשיל, על עיכובים.
ופתאום אני נזכרת – יש תכנית. יש יד מכוונת.
והיא לא תמיד מסבירה. אבל היא תמיד אוהבת.
אז אני בוחרת לחגוג בלב. לחייך לעצמי.
לטפח את הפרחים שצמחו – בלי לרוץ להראות.
לברך על הצלחה בלי להניף אותה כדגל.
לתת לאור שלי לדבר דרך המבט, דרך הנוכחות, דרך השקט.
כי הצלחה אמיתית – היא לא מה שאני משיגה.
היא איך אני נשארת מחוברת, גם כשאני פורחת.
