פרק 5 – שיקול דעת: זיכרון יודע, תבונה מבינה
בתור ילדה, הייתי תלמידה טובה.
זכרתי חומר, כתבתי יפה, קיבלתי מחמאות.
אבל עמוק בפנים – לא תמיד הבנתי.
לא תמיד ידעתי מה לעשות עם מה שלמדתי.
כי אף אחד לא שאל אותי מה אני חושבת – רק אם אני יודעת את התשובה הנכונה.
רק הרבה שנים אחר כך, כשהפכתי לאמא – ואז לתלמידה של החיים – התחלתי להבין את ההבדל העצום שבין זיכרון לבין שיקול דעת.
קאנט כותב:
"אדם בעל זיכרון טוב אך ללא יכולת שיפוט – הוא רק מילון מהלך."
וכשקראתי את המשפט הזה – חייכתי. כי ראיתי בעיני רוחי את הילדה שהייתי, עם מילים יפות בראש, אבל בלב – בלב חיפשתי הבנה עמוקה יותר.
היום, כשאני פוגשת את ילדי העולם – וגם את הילדה שבי – אני שואלת:
איך אפשר ללמד שיקול דעת?
איך אפשר לגדל תבונה חיה, שמזהה הקשרים, שיודעת להבחין, שמתבוננת ולא רק מגיבה?
קאנט מציע ללמד את הילדים איך עקרונות כלליים פוגשים את החיים – לא רק "מה נכון", אלא "מה נכון עכשיו".
וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות ביומיום.
אני זוכרת רגע כזה עם בתי.
היינו בגינה, וילדה אחרת לקחה ממנה משחק בלי לבקש.
היא הביטה בי – חצי נעלבת, חצי שואלת.
יכולתי לומר לה מיד מה לעשות.
אבל בחרתי לשאול:
"מה את מרגישה? ומה נראה לך שנכון עכשיו?"
היא חשבה לרגע. ואז אמרה: "אני לא רוצה לריב, אבל גם לא רוצה לוותר על מה ששלי."
אז הצעתי לה לומר את זה – בדיוק כך.
וכשהיא עשתה את זה, בעדינות אבל בביטחון – הלב שלי התמלא.
זה הרגע שבו תבונה נולדת: כשהילדה לומדת לא רק מה אמורים, אלא מה מדויק לי, תוך התחשבות באחר.
זה הרגע שבו היא מבינה – לא מתוך הוראה חיצונית, אלא מתוך הקשבה פנימית.
ואני, גם היום, לומדת את אותו השיעור.
לומדת להפעיל שיקול דעת כשאני שומעת משהו שמערער אותי.
לומדת לשאול את עצמי – מה העיקר כאן? מה אני באמת מרגישה? מה נכון לי לעשות?
כי תבונה חיה היא לא ספר – היא תנועה.
היא נולדת מהקשר, מההקשר, מהיכולת לחבר בין כלל לפרט.
והיא גדלה כשאנחנו סומכים.
סומכים על הילדה שתדע. סומכים על עצמנו לא למהר לענות בשמה.
אז היום, כשאני מלמדת – אני גם שואלת.
וכשאני עונה – אני עוצרת רגע לפני.
כי בתוך ההשהיה הזאת נולדת הבחנה.
ושם, בדיוק שם – פורחת התבונה.
