🌌 פרק 5 – תרחישים ואשליות
הם ניסו להבין מה קורה ליקום – האם הוא מאט? מתפשט? שומר על קצב?
והם ציפו לתשובה אחת, הגיונית, מסודרת.
אבל אז…
הם גילו שהיקום דווקא מאיץ.
כאילו מישהו לחץ על דוושת הגז, והכול החל לנוע מהר יותר –
בלי אזהרה, בלי הסבר.
אני קוראת על כך ונושמת עמוק.
כמה פעמים בחיי קרה לי בדיוק אותו דבר?
חשבתי שאני יודעת לאן אני הולכת. חשבתי שהכול ימשיך בקצב סביר, בטוח, מוכר.
ופתאום – שבר. הארה. החלטה. סערה.
משהו בי נדלק, ובלי להבין איך, התחלתי לנוע מהר יותר.
ביקום קוראים לזה "אנרגיה אפלה" – כוח לא ידוע שדוחף את המרחב להתפשט.
ואני תוהה – אולי גם בתוכי קיימת אנרגיה כזו?
לא ברורה, לא נראית, אבל חזקה ונחושה.
דחף שקט שגורם לי להמשיך, לגדול, להשתנות – גם כשאני לא מבינה למה.
גם כשאני עייפה. גם כשאני חוששת.
אולי זו תשוקה. אולי אמונה. אולי איזו יד עדינה מהעתיד שמושכת אותי אליו.
אולי זו פשוט הנשמה שלי – יודעת מה אני צריכה עוד לפני שאני תופסת.
אני חושבת על כל תרחישי החיים שניסיתי לבנות.
על כל הפעמים שבהן דמיינתי את הדרך, התאמתי לה צעדים, קצב, מסלול –
ורק אחר כך גיליתי שהלב שלי רוצה משהו אחר.
שהחיים – כמו היקום – לא תמיד מצייתים לתוכנית.
האם זה אומר שהכול אשליה?
אולי.
אבל אולי לא אשליה במובן השלילי, אלא כהזמנה –
להבין שהמציאות עצמה דינמית.
שהתמונה משתנה.
שמה שנראה לי יציב, עלול לזוז מחר.
שמה שחשבתי שאני יודעת – רק זמני.
וכמו המדענים שנאלצו לשכתב את "מתכון היקום", גם אני מוצאת את עצמי כותבת מחדש את הסיפור שלי.
פעם הייתי בטוחה מי אני, מה חשוב לי, איפה אהיה.
אבל עם כל שנה שעוברת, אני מבינה:
הנוסחאות משתנות.
החומרים מתרכבים אחרת.
והלב – הוא זה שכותב את הפיזיקה הפנימית שלי.
אז אני שואלת את עצמי:
האם אני מוכנה להניח לתרחיש?
להפסיק להילחם במהירות, ולהתחיל לרקוד איתה?
לא להיבהל מהתנועה, אלא לסמוך עליה?
האם אני יכולה להאמין שגם כשאני לא מבינה – יש סיבה?
שגם כשאני מרגישה כאילו הכול מואץ מדי,
אני בדיוק בזמן?
היקום מלמד אותי שיעור חשוב:
גם כשהכול נראה כאילו הוא בורח – אולי בעצם אני מתקרבת.
לא אל משהו, אלא אל עצמי.
ואל הכוח הדק, הלא מוסבר, שמניע אותי בלי מילים.
כמו אנרגיה אפלה של נשמה – שמובילה אותי הלאה. 💫
