פרק 6: המנהיגה שבתוכי
לא פעם שואלים אותי – "אבל את מנהיגה?"
ואני עוצרת.
כי המילה הזו, "מנהיגה", נשמעת גדולה, כזו ששייכת לאחרים –
למי שמובילים תנועות, קהילות, מדינות.
אבל אז אני נזכרת –
מנהיגות מתחילה בדיוק איפה שאני עומדת.
פתחותפ, בחוכמה הפשוטה והנצחית שלו, מנסח את זה בבהירות:
"כאשר יש בידכם כוח, תוכלו לגרום לאנשים לרכוש כלפיכם כבוד
אם תכירו היטב את העיסוק שלכם ותדברו בנחת."
מנהיגות איננה קול רועם או נוכחות משתלטת.
היא ידע עצמי. היא דיבור רך. היא התנהלות שמכבדת גם את אלה שמתחת וגם את אלה שמעל.
"אל תתנו פקודות שאינן מתאימות.
עימות גורם לקונפליקט. אל תתנשאו – אחרת עשויים להחליף אתכם."
אני קוראת את המשפטים האלה ומרגישה שהוא כותב לי.
על המקום שבו אני בוחרת להוביל מתוך דוגמה אישית.
על הרגעים שבהם אני שותקת במקום לנזוף.
על ההחלטה להיות שקופה, פשוטה, נגישה – גם כשאני נושאת ידע.
"מי שדואג כל היום – לא ייצור אפילו רגע חיובי אחד.
מי שמתחבא כל היום – לא יבנה מנהיגות."
כמה עוצמה יש באמת הזו.
אם אני רוצה לשנות – אני לא יכולה לחכות שיהיה לי נוח.
אם אני רוצה להוביל – אני צריכה להסכים להיראות.
גם כשאני פגיעה, גם כשאין לי תשובות, גם כשיש פחדים.
ואז בא המשפט שהדהד לי שבועות שלמים:
"כאשר אתם אחראים על אנשים – אל תפסיקו אותם,
עד ש'ירוקנו את בטנם' מכל מה שרצו לומר."
כמה פעמים עצרתי אנשים באמצע.
לא מתוך התנשאות – אלא מתוך חוסר סבלנות, תחושת לחץ.
והוא מזכיר לי – שמה שאנשים צריכים לעיתים, יותר מפתרון, זו הקשבה.
לא רק להקשיב כדי לענות,
אלא להקשיב כדי לשחרר את מה שבליבם.
ולבסוף:
"הטילו משמעת מהראש, וחנכו מתוך האופי.
אמת היא לעולם רלוונטית. היא לא השתנתה מאז תחילת הזמנים."
איזו שורה.
להפעיל גבול מתוך שכל,
אבל להוביל מתוך לב.
להיות נאמנה למהות, ולא רק למה שמקובל.
לדבוק באמת גם כשכולם מתפתלים סביבה.
אז אני עומדת פה, בלב החיים שלי, לא בראש במה.
ומבינה – אני מנהיגה.
מנהיגה של הבית שלי. של הלב שלי. של הדרך שבה אני פוסעת בעולם.
והשאלה היא לא האם אני מנהיגה,
אלא איזו מין מנהיגה אני בוחרת להיות.
