🌌 פרק 6 – הקריאה לשוב ולשאול
אני עוצרת. לוקחת הפסקה מהקריאה. עוצמת עיניים.
מרגישה את היקום נושם בתוכי – או אולי אני בתוכו.
כל כך הרבה ניסו להבין אותו, למפות אותו, לצייר לו גבולות –
ועדיין, שוב ושוב, הוא חומק מהם.
פותח פער. משנה נתונים.
משאיר אותם, ואתי, פעורת עיניים.
אני נזכרת בניוטון, מאות שנים אחורה, שהעז לומר:
"אני לא יודע."
וגם היום, עם לוויינים, טלסקופים, מדידות מדויקות, משוואות מרהיבות –
ה"לא יודעת" חוזר.
רק שהפעם, הוא מגיע עם עוד שאלה.
הם קוראים לזה "מתיחות האבל".
פעם אחת אמרו שהיקום מתפשט בקצב מסוים, ואז מדדו שוב – וקיבלו תוצאה אחרת.
ושוב. ועוד אחת.
והתמונה כבר לא אחידה.
המספרים לא מתכנסים.
הפאזל… לא מתחבר.
ואני תוהה – מה קורה כשגם אני לא מצליחה לחבר את החלקים?
כשהלב אומר דבר אחד, והראש משהו אחר?
כשהגוף מבקש שקט, אבל התודעה דוהרת?
כשהחלום הישן כבר לא מתאים, אבל החלום החדש עוד לא נולד?
אולי כמו במדע, גם בי – יש רגעים שבהם הפערים הם לא טעות.
אלא רמז.
שמשהו עומד להשתנות.
שדרך החשיבה שלי כבר לא מספיקה.
שהמודל שיצרתי כדי להבין את עצמי – לא מתאים לי יותר.
אני חושבת על המדענים שהמשיכו למדוד, לבדוק, להרכיב מפות תלת-ממדיות של גלקסיות שלמות –
רק כדי לגלות, בסוף, שכל הנתונים לא מסתדרים.
וכך גם אני לפעמים – בונה לעצמי מערך של תובנות, הבנות, מסקנות.
ואז באת תחושת בטן. או חלום. או ילד שמביט בי אחרת.
והכול משתבש – או בעצם: מתבהר.
אולי היקום לא משתף פעולה עם הציפיות שלנו כי הוא לא בנוי להיסגר בתוך תיאוריה.
אולי גם אנחנו לא.
אולי הקריאה האמיתית היא לא לדעת.
לחזור לשאלה.
לחיות בתוכה.
להסכים לנוע עם מה שיש, במקום להיאחז במה שחשבתי שאדע.
אני כותבת ביומן שלי:
"גם כשנדמה לי שאני לא מבינה – אני לומדת הכי הרבה. גם כשאני שואלת שוב ושוב את אותה שאלה – אולי אני מתקרבת לאמת חדשה."
היקום לא סיים לספר את סיפורו.
גם אני לא.
ואולי… אני לא צריכה לדעת איך כל החלקים משתלבים.
אני רק צריכה להמשיך להקשיב.
ולשאול.
ולחזור הביתה – פנימה.
