פער בין הבנה לפעולה הוא לא כישלון – הוא מקום למפגש מחודש עם עצמנו
מסע פנימי אל לב הבחירה
יש רגעים בלימוד שבהם משהו בי נוגע באמת –
ואז מגיע הרגע הבא, שבו אני שואלת את עצמי בשקט:
אז למה, אם אני כבר יודעת – אני לא תמיד פועלת בהתאם?
בפרק הקודם העמקנו ברעיון של האדם כיוצר מציאותו.
למדנו על אחריות. על מחשבה שמובילה לרגש, שמוליד פעולה, שמצמיחה תוצאה – ומזמינה שיקוף.
אבל הנה אני, מול המראה של חיי, לעיתים מזהה פער –
בין הידיעה לבין ההוויה.
התודעה כגינה – ומי ישקה אותה?
התודעה שלי – היא כמו גינה.
המחשבות הן זרעים, הרגשות הם מים.
והפעולות – הן השמש. הן אלו שמזמינות את הפירות לצמוח.
אבל מה קורה כשאני שותלת זרעים של אמונה, וממשיכה להשקות אותם בפחד?
מה קורה כשאני מדקלמת משפטים חיוביים, אבל בוחרת שוב ושוב בפעולות של ספק?
לזהות את הפער – בלי לשפוט
זה לא פשוט לזהות את הפער הזה.
ולפעמים, זה אפילו כואב.
אבל דווקא שם, במקום הזה, טמון מפתח השינוי.
הבנתי – שהשיפוט לא עוזר לי.
שכל פעם שאני כועסת על עצמי על כך ש"עוד לא הצלחתי",
אני בעצם מצמצמת את המרחב בו אפשר באמת להשתנות.
אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות רכות:
– מה באמת אני מרגישה כשאני מתקרבת לשינוי?
– האם יש בתוכי חלק שפוחד להפסיק לסבול?
– מה מרוויח בי מההרגל הישן?
השתקפות המציאות – לא כאויבת, אלא כמורה
החיים כל הזמן משקפים לי –
את המחשבות שהפכו לַמְצִיאוּת, גם מבלי שבחרתי בהן במודע.
ופתאום, במקום לכעוס על מה שקורה לי,
אני לומדת להקשיב לו.
אם הופיעה מחלה – אני שואלת, מה מבקש ריפוי?
אם יש קושי כלכלי – מה בי עוד לא סומך על שפע?
אם יש דינמיקה רגשית שחוזרת שוב ושוב – איפה עוד לא אמרתי את האמת שלי?
תנועה עדינה בין להיות ולברוא
מתוך השיעור הבנתי שהכוח האמיתי שלי –
לא טמון בלשלוט בכל,
אלא בלהיות בתשומת לב עמוקה,
ולבחור – שוב ושוב – לאן אני מזרים את האנרגיה שלי.
המורה הזכיר: האדם הוא ממוצע של חמשת האנשים הקרובים אליו ביותר.
ולא רק האנשים – גם המילים שאני שומעת, המרחבים בהם אני שוהה, הרגלי הבוקר והערב,
כולם יחד – יוצרים מצע שעליו נובטת הזהות שלי.
רגע אחד של נוכחות – משנה את המחר
לא חייבים להפוך את כל החיים ביום אחד.
אבל כל פעם שאני נוכחת לרגע קטן –
כשהלב מגיב, והמחשבה בורחת, והגוף נדרך –
ואני בוחרת, אפילו לרגע, להישאר, לנשום, ולראות את עצמי –
משהו חדש נולד.
מתוך סיכום לעצמי – על אמת ואמונה
אני כותבת לעצמי ביומן:
"האדם הוא אדון המחשבה – לא בכך שהוא שולט בכל, אלא בכך שהוא נוכח.
נוכחת עכשיו, בלב הפער, ברכות, בחמלה, ומזכירה לעצמי –
שהדרך היא לא להגיע, אלא לחזור – הביתה."
