פרק 9: לחיות בלי להחזיק בפחד
אני מתבוננת על הפחד כמו על ענן.
הוא לא תמיד מכסה את השמיים – אבל הוא שם.
צף מעליי, מבקש שאשים לב אליו.
מה יקרה אם אכשל? מה יהיה אם אתעורר יום אחד והכול יתפורר?
וכשהלב מתכווץ, אני מוצאת שוב את דברי פתחותפ –
כמו אור קדום שנועד לנשמה שלי ממש עכשיו:
"אין עליכם לייצר פחד בקרב אנשים. אלוהים מגיב לכך בהתאם."
אני עוצרת. נושמת.
כמה פעמים הפחד שלי השתקף גם בילדיי, גם בזוגיות, גם בכתיבה שלי.
וכמה פעמים ניסיתי להחזיק שליטה – רק כדי לא לפחד.
אבל פתחותפ ממשיך, חודר פנימה:
"כאשר מישהו אומר 'אני בעל כוח',
הוא למעשה אומר: 'אני לכוד בתוך החשיבות העצמית שלי'."
המילים האלה עוקפות את השכל ונכנסות ישר לבטן.
הצורך בשליטה, ברושם, ב"אני יודעת" – הוא לא ביטוי של עוצמה,
הוא לפעמים הפחד עצמו, מחופש לעמדה.
ואז באה השורה שהפכה עבורי לתפילה יומיומית:
"מה שהאנשים מפחדים מפניו – עדיין לא קרה.
רק מה שהאל רוצה – אכן מתרחש."
כמה רכות יש באמירה הזו.
כמה שחרור.
הפחד הוא צל של משהו שאולי יקרה.
אבל הרגע הזה – הוא כבר מתרחש.
וכאן, ברגע הזה, אפשר לבחור שמחה.
אפשר לבחור אמון.
פתחותפ כותב:
"הפתרון הוא לחיות בשמחה.
כל מה שיינתן לך – יבוא מעצמו."
אני נושמת את זה פנימה.
לא לברוח מהעתיד. לא להילחם בו.
פשוט לחיות עכשיו – בשמחה.
לעשות את הטוב שאני יכולה, להיות באור, ולתת לעולם לענות בדרכו.
בימים של סערה – אני שבה למשפטים האלו.
משחזרת את הלילה שבו ישבתי ליד המיטה שלי,
לב פתוח, עיניים עצומות, ולחישה קטנה שאמרה לי:
"הכול יגיע. אבל את – חיי עכשיו."
אז אני בוחרת לשחרר.
לא בהכחשה, לא בהדחקה – אלא באמון.
בוחרת להפסיק להתכווץ מכל סימן שאלה.
ולהתרחב – אל כל מה שעדיין לא הגיע, אבל כבר נברא עבורי באהבה.
