פרשת קורח – כשנפערת קרחת בלב
תקציר לפוסט:
כשאני לומדת את פרשת קורח, אני נזכרת בכוח המרפא של ההרמוניה. דרך מילות הזוהר ותובנות רבי נחמן, אני מבינה איך מחלוקת יכולה להיות קרחת בלב – ואיך דווקא דרך שלום, חמלה וחיבור – הלב מתמלא שוב בפרי. סיפור אישי ולימודי על בחירה יומיומית באחדות.
אני יושבת עם ספר הזוהר פתוח לפניי, קוראת את תחילת הפרשה –
"וייקח קֹרַח…".
ושוב אני נפעמת. איך מילה אחת יכולה להכיל עולם ומלואו.
קורח לקח.
אבל מה הוא לקח באמת?
לקח עצה רעה לעצמו, כך כותב הזוהר.
ובזמן שאני לומדת את המילים, אני מרגישה כאילו הן שואלות אותי:
מה את לוקחת אל הלב שלך? עצה שמחברת – או עצה שמפרידה?
קורח, כך מפרש רבי נחמן, עשה קרחת בישראל.
ממש כמו שדה ירוק שמבצבצת בו פתאום קרחת –
מקום שומם, בלי פרי, בלי שפע, בלי חיים.
והדימוי הזה נוגע בי עמוק.
כמה פעמים גם בי נפערת קרחת בלב,
כשאני נסחפת לרגע של קנאה, של תחרות, של "למה דווקא היא ולא אני?"
כמה קל לאבד את החיבור כששוכחים שכל אחד ואחת מאיתנו
הוא חלק מהשלם – ובלי אף חלק, התמונה לא שלמה.
קורח לא הסתפק בתפקיד הנכבד שכבר היה לו.
הוא רצה עוד – את תפקידו של אהרון, את מקומו של משה.
והתוצאה הייתה הרס.
כי מי שרודף אחרי מה שאינו שלו, כותב הזוהר,
מאבד גם את מה שהיה לו.
ואני מהרהרת –
כמה פעמים בעבר רדפתי אחרי מה שלא היה שלי באמת?
כמה אנרגיה שפכתי על מרדפים של אגו, במקום לחזור אל הלב,
ולשאול: מה כן שלי? מה שליחותי האמיתית?
הזוהר כותב שמי שגורם לפירוד, מחלוקת ושנאה –
פוגם בשָׁלוֹם, שהוא שורש שם ה'.
כי שמו של הבורא הוא שלום.
וכל מי שמחלק ומפלג, בעצם קורע את המרקם האלוקי.
אני נושמת לתוך המשפט הזה.
כמה עדין הוא. כמה מדויק.
העולם עומד על השלום.
ולא השלום החיצוני, אלא זה הפנימי –
שמתחיל אצלי, במפגש עם עצמי.
כשאני מוותרת על הרצון להיות צודקת,
ובוחרת להיות מחוברת.
אהרון, אחיו של משה, מצויר בזוהר כדמות שמרבה שלום בעולם.
הוא ידע להרגיע, לטהר, ולשאת את הקטורת – סמל לשמחה.
בעיניי, הוא כמו דמות של מורה רך וטוב,
שנכנס אל תוך סיטואציה סבוכה עם לב פתוח וניחוח טוב.
ואני שואלת את עצמי:
איך אני יכולה להיות כהונת של שלום בחיים שלי?
איך אני יכולה להפיץ קטורת עדינה שממיסה סכסוכים,
שמאחה קרחות בלב של אחרים?
הרבי מליבוביץ מזכיר שכל אחד ואחת מאיתנו הוא כהן.
נשיאת אור. שליחים של רחמים.
ולפני השינה, הוא מזכיר – לעשות חשבון נפש.
לבחון את היום שעבר, לא מתוך שיפוט – אלא מתוך חמלה.
לדבר את מה שלא היה מדויק, ולבקש סליחה.
אני מאמצת את זה.
בלילות, רגע לפני שאני נרדמת,
אני מניחה יד על הלב ולוחשת:
תודה על מה שכן. סליחה על מה שפחות. מחר אבחר מחדש.
השלום הוא לא רק מטרה – הוא הדרך.
כשהלב שלי שלם, גם הגוף שלי נרפא.
אין יותר איבר ששואל "למה לא אני",
אין קנאה, אין מאבק.
הלב מרווה את שאר האיברים באהבה,
והנשמה שרה בתדר של רכות.
ואני אומרת לעצמי ולכולנו:
בואו נחייך,
נברך,
נאהב,
נחבר.
נפיץ אור שמרפא קרחות של ניכור,
ונזכור – השכינה שורה רק במקום של אחדות.
"יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ ייתן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"
שייתן לנו הקב"ה את הכוח לוותר על מחלוקת
ולחבק את השָׁלוֹם,
להיות רוקחות של אהבה,
ולזכור שבכל פעם שאנחנו בוחרות בחיבור –
אנחנו משיבות את השם הקדוש לעולם.
🌿 באהבה ובברכת שלום פנימי וחיצוני, שירלי.
