קרצוף המטענים הפנימיים – שיעור באומץ רך
מה קורה כשאני לומדת להפסיק להדחיק ולתת מקום לרגשות שהצטברו בי? מחשבות בעקבות מאמר על חשיבות "המקלחת הפנימית" לניקוי רגשי, והצעדים הקטנים שאני בוחרת לעשות כדי לשחרר את הכובד ולחיות קלילה יותר.
"איש אינו יוצא מביתו מלוכלך או עם בגדים מלוכלכים, אבל יותר מידי אנשים מסתובבים בעולם עם כתמים פנימיים" המשפט הזה מהמאמר שקראתי לא יוצא לי מהראש.
כמה פשוט זה נשמע, להקפיד על ניקיון פנימי כפי שאני מקפידה על המקלחת היומית שלי. ובכל זאת, אני יודעת על עצמי כמה פעמים בחרתי לשים מסך על רגשות שצפו, להדחיק כאבים שלא היה לי כוח לפגוש, או לשים את הדאגות במדף נסתר של הלב, בתקווה שישכחו ממני.
אבל הם לא נשכחים. המרתפים הפנימיים שלי, כמו שכתב שם המחבר, מתמלאים. דאגות ישנות, כעסים שלא באו לידי ביטוי, ביקורתיות שלא מצאה מענה, בדידות שלא קיבלה חיבוק. כל אלה מתערבבים ומכבידים. לפעמים הם עולים בלילות חסרי שינה, לפעמים באכילה רגשית או בתחושת מועקה לא מוסברת.
המאמר הזכיר לי שמדיטציה יכולה להיות כמו מקלחת יומית לנפש. לא עוד משהו "רוחני" ברשימת המשימות, אלא דרך לשטוף בעדינות את מה שהצטבר בי. אבל יש גם עומק נוסף: הוא אמר שכמו שבבית יש לכלוך שאי אפשר להסיר במגבונים, ככה גם בלב. לפעמים צריך "קרצוף יסודי", לפגוש את השכבות העבות של ההדחקות והכאבים שהצטברו במשך שנים.
אני מתבוננת בזה וחושבת על הדרך שלי. כמה פעמים ישבתי למדיטציה והרגשתי שהראש רועש מדי, שהמחשבות לא נותנות לי מנוח. אולי לא נכשלתי במדיטציה, אולי פשוט יש שם יותר מדי שכבות שדורשות הקשבה אמיצה.
והאמת? יש בזה משהו מנחם. הידיעה שהמטרה היא לא להשתיק את עצמי אלא לפתוח שסתומים. לנשום. לפגוש בעדינות את מה שהודחק. אולי זו המקלחת הפנימית האמיתית, לא רק לשטוף את פני השטח, אלא לנקות את המקומות החשוכים והנשכחים, עד שאוכל לשבת בשקט עם עצמי ולחוש חופשית יותר.
אני יוצאת מהקריאה הזו עם החלטה קטנה: לא לפחד להרגיש. לתת לעצמי מקום לכל מה שעולה, גם אם זה "מלוכלך". כי אולי האור הגדול באמת נכנס דווקא דרך הסדקים שאנחנו סוף סוף מוכנים לפתוח.
