סליחה, אובדן וחידוש הקשר
סלחי לעצמך – מסע של פיוס ואהבה
האובדן הגדול מכל – לא רק של אדם אהוב, אלא של חלק ממני – היכה בי כמו סערה. בעלי, אהוב ליבי, נפטר והשאיר אחרי חלל שאין לו מילים.
נותרתי שבורה, מתאבלת, כואבת. הכאב היה גולמי, צורב, משתלט.
איך אפשר להכיל אובדן כזה?
איך אפשר לקום בבוקר למציאות שלא בחרתי בה?
הגוף נשא בתוכו את הכעס, העלבון, ההשפלה. והלב – רק רצה לעצור.
לא ידעתי איך ממשיכים. רק ידעתי שאני לא שם.
שתיקה של שנתיים
השנתיים שאחר כך היו שנים של נתק. שתיקה.
אני ובתי – שתינו קפואות בכאב. שתינו אוהבות, פגועות, מבולבלות.
לא דיברנו. לא נפגשנו.
רציתי להמשיך הלאה, אך הדיכאון בלע אותי פנימה.
העצב לא הרפה. האשמה ליוותה כל מחשבה.
לבחור אחרת
ואז, ביוני 2023, קרה משהו בתוכי.
עמדתי מול עצמי – לא כמו שעומדים מול מראה, אלא מול הנשמה.
שאלתי: האם אני מוכנה לחיות כך עוד עשור?
והתשובה הייתה לא.
לא יכולתי לשנות את העבר. אבל יכולתי לבחור אחרת – לקחת אחריות על חלקי, על ליבי, על הדרך שלי.
בחרתי לסלוח.
לבתי. לעצמי. ליקום.
כל לילה, לפני השינה, התפללתי. שלחתי אהבה. ביקשתי סליחה.
ברכתי את בתי, את בעלה, את נכדתי. איחלתי להם אושר, בריאות, שלווה.
ביקשתי ריפוי – לי, לנו.
הפתעה בדלת
כעבור שלושה שבועות בלבד – דפיקה בדלת.
אני יושבת לבד, שוקעת במחשבות, ואז – קול נקישה.
הלב שלי מחסיר פעימה. אני ניגשת, פותחת.
והם שם.
בתי, בעלה, נכדתי הקטנה.
אני לא מצליחה לדבר. רק דמעות. חיבוק. נשימות שנפגשות.
בתוך הרגע הזה – הזמן עוצר. הלב שלי נפתח מחדש.
הדרך חזרה
ידעתי שהדרך עוד ארוכה. שצריך לאסוף אמון, לטוות חוטים עדינים של קשר מחודש.
אבל באותו ערב, באותה דלת שנפתחה – נפתח גם שער פנימי.
קיבלתי מתנה: הזדמנות להתחיל מהתחלה.
לבנות גשר חדש – גשר של חום, של נוכחות, של אהבה.
שיעור של חיים
החיים לימדו אותי שיעור על סליחה. על חמלה.
על היכולת לרפא גם את מה שנראה אבוד.
אני מודה על המסע הזה – גם על הכאב שבו.
כי מתוכו עלה אור. ומתוך החושך – תובנה.
ובעיקר – אני מודה על כך שלמדתי לסלוח.
לעצמי. ולאחרים.
