💗 פרק חדש במסע הלב של גברת מגונדרת, אהבה שאין לה תנאים
מה קורה כשהלב נשבר שוב ושוב, ואנחנו ממשיכים לחפש אהבה מבחוץ?
בפרק הזה, אני מביטה פנימה, ומגלה שהאהבה שאני באמת זקוקה לה, היא אהבה שאין לה תנאים. לא כזו שמגיעה כשאני מצליחה, או רק כשאחרים רואים אותי, אלא אהבה פשוטה, עמוקה, שקטה, כזו שנולדת מתוכי אליי.
כשאני בוחרת לאהוב את עצמי, דווקא כשאני לא מושלמת, אני פותחת את השער לאהוב גם אחרים באמת.
אהבה כמרחב פנימי של קבלה. אהבה כהיפך של פחד.
אהבה שאין לה תנאים
כשאני מפסיקה לבקש אהבה – ומתחילה להיות אהבה
אני מבקשת לדבר על אהבה.
לא על האהבה הרומנטית שמציירים בסרטים, לא על ההבטחות הגדולות, לא על האפי-אנד.
אלא על הרגש הזה שכולם כמהים לו, ורק מעטים באמת מבינים את עומקו.
כשהייתי ילדה, רציתי שיאהבו אותי.
שיראו אותי, שיקבלו אותי כמו שאני. שיחזיקו לי את היד גם כשאני כועסת, גם כשאני נשברת.
גם היום, עמוק בפנים, הרצון הזה לא נעלם.
אבל למדתי שהוא לא יכול להיות תלוי באחר.
הבנתי שהאהבה שאני מחפשת, היא אני.
כל כך הרבה פעמים כאב לי.
כשהרגשתי שלא מחזירים לי באותו המטבע, שלא רואים אותי, שלא אוהבים אותי "כמו שאני אוהבת".
נשברתי כשמישהו עזב, נבהלתי כשמישהו התרחק, נפגעתי כשחשבתי שמישהו שייך לי, ולפתע לא.
ובכל פעם, אהבתי קצת פחות. את עצמי. את העולם.
עד שהגיעה הרוח הפנימית ולחשה לי:
"אולי זה לא שהם לא אהבו אותך. אולי פשוט שכחת לאהוב את עצמך."
הבנתי שאהבה לא נמדדת בכמה נותנים לי.
לא בכמה חיבוקים אני מקבלת, לא בכמה הודעות, לא במילים.
אהבה אמיתית , כזו שמרפאה, היא תדר.
היא שדה שאני שוכנת בו, גם כשאף אחד אחר לא שם.
וכשאני באמת אוהבת את עצמי, בלי תנאים, אני יכולה לאהוב אחרים.
בלי לרצות שיחזירו, בלי לבדוק אם "מגיע לי".
אהבה אמיתית היא כמו שמש. היא לא מבקשת דבר בחזרה.
וזו לא קלישאה. זו עבודה.
להסכים לראות את הלב שלי גם כשהוא פצוע.
לא לשפוט את עצמי כשאני לא מושלמת.
להגיד לעצמי, "אני אהובה", לא כי הרווחתי את זה, אלא כי זו זכותי הטבעית.
כמו תינוק רך, שראוי לאהבה גם כשהוא רק בוכה.
כך גם אני , ראויה לאהבה, פשוט כי אני.
אני לא רוצה לאהוב רק כשקל.
אני לא רוצה לבקש אהבה רק כשאני זוהרת.
אני רוצה להחזיק בלב שלי, גם ברגעים של שבר. גם בפחד. גם כשהציור של החיים נראה רחוק משלמות.
כי אהבה אמיתית, היא לא היפך של שנאה.
היא ההיפך של פחד.
וכשהלב שלי פתוח, אפילו הפחד הגדול ביותר נמס.
היום, כשאני אוהבת, אני שואלת:
האם אני נותנת אהבה, או מחפשת לקבל?
האם אני מבקשת חיבור, או נאחזת?
וזה לא תמיד פשוט, אבל זו הדרך.
דרך הלב.
והלב הזה, כבר לא מוכן להתפשר על פחות.
