💠לפרק את השריון: מסע פנימי אל השחרור

💠 לפרק את השריון: מסע פנימי אל השחרור

כשהקשבה פנימית פגשה את חכמת הגוף – מסע אישי של שחרור, ריפוי ואהבה

מתוך אתגר בריאותי ותחושת כיווץ פנימית, יצאתי למסע עמוק של הקשבה לגוף ולנפש. גיליתי שבתוכי חיים "יהודינים" קטנים – דפוסים סמויים שמכניסים אותי למצב הישרדות גם כשנדמה שהכול רגיל. דרך תרגול פשוט אך עוצמתי של התבוננות, זיהוי ושחרור, פגשתי בתוכי מרחב חדש של חופש, קלילות ואהבה. בפוסט משתפת את הדרך, התובנות, והיכולת שלנו לרפא את העצמנו מבפנים – צעד עדין אך עוצמתי אל עבר חיים חדשים.

זה מתחיל בשקט.
לא כאב חד. לא מחלה דרמטית.
רק תחושת כיווץ מתמשכת בגוף. תחושת דריכות שאני לומדת לזהות כרקע מתמיד, כמו רעש לבן שנדמה שכבר הפך להיות חלק מהזהות שלי.

אני קמה בבוקר, שותה מים חמימים עם לימון, נושמת עמוק, מזכירה לעצמי: היום אני בוחרת בחיים.
אבל הגוף מדבר אחרת.
העיכול לא זורם. אנרגיה נתקעת לי בכתפיים. לפעמים דופק מואץ, בלי סיבה נראית לעין.
אני לומדת להקשיב. להבחין. לשאול.

וככה אני פוגשת את המושג "יהודין".
לומדת שבכל פעם שמופעל בי יהודין – המערכת שלי נכנסת למצב הישרדות.
קורטי זול. תגובת שרשרת.
אפילו אם אני מתפקדת כרגיל, מתנהלת, חיה – בפנים משהו נסגר.
הגוף לא מקבל חמצן כמו שצריך.
הדם לא זורם לאזורים החשובים.
הנפש מתכווצת.

כמה יהודינים כאלה חיים בתוכי?
כמה מהם הופעלו אצלי מאז שנודע לי על הסרטן?
וכמה מהם הופעלו בכלל עוד קודם – עוד בילדות, עוד ברחם?

אני בוחרת בדרך אחרת.
אני בוחרת להחלים. לא רק מהמחלה, אלא מהתודעה הישנה.
לומדת לשחרר.
יושבת עם עיניים עצומות, נושמת.

סורקת את הגוף מלמעלה למטה. מלמטה למעלה.
מרגישה את המקום שבו האנרגיה לא זורמת.
בפעם ההיא זו הייתה הרגל הימנית. תחושת כובד בלתי מוסברת.
שואלת את עצמי – מה יושב שם?
עולה לי צבע אפור כהה.
קול חנוק.
מילה: פחד.

אני שואלת את הפחד הזה – מאיפה באת?
והוא עונה לי בקול פנימי: "אני כאן לשמור עלייך."
אני מחייכת בעיניים עצומות. תודה לך. אבל כבר לא צריך.

אני פוגשת את עצמי, כמה צעדים אחורה בזמן, לפני שהפחד הזה נוצר.
לפני התגובה. לפני האירוע.
ואני שואלת – אם הוא כבר לא נמצא, מה אני יכולה להפסיק לעשות?
והתשובה עולה מייד:
אני יכולה להפסיק להתכווץ. להפסיק להסתיר. להפסיק להוכיח.

ומה אני יכולה להתחיל לעשות?
אני יכולה לנשום עמוק. לנוע בחופש. לדבר באותנטיות.

אני מרגישה אנרגיה חדשה בלב שלי.
אנרגיה שמרחיבה אותי. מזכירה לי מי אני.
אהבה שקטה. חמלה לעצמי.
זוהי אנרגיית הריפוי.
היא תמיד הייתה שם. פשוט שחררתי את מה שחסם אותה.

מאז, אני ממשיכה לתרגל.
לזהות. לשאול. לפרק דפוסים.
לשחרר יהודינים אחד אחד – לא בתהליך ארוך ומייסר, אלא בשבע דקות של כוונה, נוכחות ואומץ רגשי.

אני לומדת שהשחרור לא מגיע מתוך מאבק, אלא מתוך הסכמה.
ואני מעבירה את זה הלאה.
כותבת. משתפת.
בשער לאהבה אני מזמינה אתכן לפתוח שער פנימי בתוככן.

כי כולנו מחזיקים בתוכנו יהודינים קטנים.
אבל יש בנו גם את הכוח לשחרר.
ולפגוש את עצמנו – חופשיות, נושמות, חיות באמת.