💫לא אני, אלא היא – איך דיבור בגוף שלישי לימד אותי חכמה חדשה

💫 לא אני, אלא היא – איך דיבור בגוף שלישי לימד אותי חכמה חדשה

כששיח פנימי נהיה עדין וחומל – איך דיבור על עצמי בגוף שלישי עוזר לי להירגע, לחשוב בבהירות, ולראות את עצמי בעיניים רכות.

יש רגעים כאלה שבהם נדמה שהשכל מבולבל, הלב נסער, והמילים שבפנים מתערבבות זו בזו, עד שקשה לדעת מי באמת מדברת שם.

ברגעים כאלה – של אכזבה, של חוסר ודאות, של כעס על עצמי או על אחרים – אני נוטה להישאב פנימה. לשחזר שוב ושוב את מה שקרה, את מה שנאמר, את מה שלא עשיתי או הייתי צריכה לומר, את כל מה שאולי יחל היה להיות אחרת. גלגל רפלקסיבי של מחשבות שחוזר על עצמו בלי תנועה אמיתית – כמו לעיסה אינסופית של סצנה ישנה.

וככל שאני נשארת שם – אני שוקעת. לא משנה כמה אני מנסה "להבין את עצמי", נדמה שזה רק מתרחק.
עד שלפני כמה חודשים גיליתי כלי מפתיע, פשוט, כמעט משחקי – ששינה את הדרך בה אני מדברת עם עצמי. או אולי, מדויק יותר לומר: על עצמי.

זה התחיל אחרי לילה סוער. משהו במשפחה. ויכוח, כאב, מילים שנאמרו ונחרטו עמוק. בבוקר, מול הבלגן שבי, ניסיתי לתפוס מחשבה. אבל כל ניסיון להבין "למה הרגשתי ככה" או "למה אמרתי את מה שאמרתי" – רק סיבך אותי יותר.

ובפתאומיות מפתיעה, אולי מתוך עייפות, אולי מתוך חכמה שקטה – התחלתי לכתוב ביומן שלי בגוף שלישי.
במקום לכתוב: "אני כועסת ונפגעתי" – כתבתי:
"שירלי נפגעה. שירלי רצתה שיראו אותה. שירלי שתקה כי לא רצתה לפגוע, אבל בפנים סער משהו שלא קיבל מילים."

וזה עשה לי משהו.
ברגע אחד – הפסקתי להיות המערבולת. הפכתי למי שמתבוננת בה.
ופתאום גם יכולתי להרגיש חמלה. להבין. לתת מקום למה שקרה – מבלי להישאב אליו.

לא ידעתי אז שלמה שעשיתי קוראים "אילאיזם" – לדבר על עצמי בגוף שלישי, כמו שעושים ילדים קטנים, או דמויות מצוירות עם לב גדול ותודעה פתוחה. ולא שיערתי שיש מאחורי זה שורת מחקרים שלמה שמראה איך בדיוק זה – יוצר ריחוק רגשי, מפחית לחץ, ומעודד חשיבה בהירה, כמו של יועצת טובה שמביטה עליי מבחוץ.

אבל אני כן יודעת מה זה עשה לי.
זה נתן לי רשות להיות גם הכואבת וגם הרואה. גם הפגיעה וגם המחבקת.
וכשאני אומרת לעצמי: "שירלי עייפה, והיא עשתה את הכי טוב שהיא יכלה ברגע ההוא" – אני מרגישה איך משהו בתוכי מתרכך. איך הלב נרגע.

מאז, אני כותבת כך ביומן. לא תמיד. לא בכוח. רק כשאני מרגישה שאני זקוקה לעיניים טובות שיביטו בי מבחוץ.
לפעמים אני כותבת גם על רגעים יפים – "שירלי צחקה כל כך כשהנכדה שלה הסתובבה עם הגרביים על הראש" – וזה מזכיר לי שגם השמחה, לא פחות מהכאב, ראויה להישמר.

כמו בנג'מין פרנקלין, שתיעד כל יום בחייו כדי לטפח תכונות כמו ענווה, כנות ומידתיות – אני לומדת לטפח את המבט המתבונן הזה ביומיום.
רק שבניגוד אליו, אני לא שואפת לשלמות – אלא לקשר.
קשר אוהב, חומל, וסקרן – עם עצמי.

ואולי, בסופו של דבר, זו המתנה הגדולה:
לא לתקן את מה ששבור בי, אלא לראות אותו באמת – מנקודת מבט מרוחקת, עדינה, ואוהבת.
וזה קורה דווקא כשאני מפסיקה לומר "אני" – ומתחילה לומר "היא".