תלישה מהשורשים
המרד שלי התרחש בגיל 16, כאשר הוריי החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לאילת. זה היה שינוי כבד, מלווה בסבל רב ובפחד גדול.
עזיבת המקום שבו גדלתי, יחד עם המסגרת הקהילתית שהכרתי כל חיי, הרגישה עבורי כמו תלישה מהשורשים, כאילו אני נאלצת לוותר על כל מה שהכרתי.
המעבר התרחש במהלך החופש הגדול של 1986, ובאותו זמן הוריי רשמו אותי לבית ספר חדש. אך בעקבות ציונים שלא היו גבוהים מספיק, נאלצו לרשום אותי לבית הספר היחיד שנשאר כאופציה.
עבורי, זה היה עלבון והשפלה. האמנתי אז שהמוסד הזה פחות טוב, וראיתי בכך פגיעה במעמדי ובערכי העצמי. סירבתי ללמוד שם.
הבריחה מהמציאות
בהתחלה ניסיתי לשתף פעולה, אך מהר מאוד התחלתי להעמיד פנים שאני הולכת ללימודים, כשלמעשה נמנעתי מלהיכנס לכיתות.
כשאבי גילה זאת, הוא כעס מאוד. הוא אמר לי שאם איני הולכת לבית הספר, אין לי מה לעשות בבית.
באותו רגע, פירשתי את דבריו כעדות לכך שהוא דוחה אותי, שהוא לא רוצה אותי שם.
המחשבות שחלחלו לליבי היו קשות – האמנתי שאיני רצויה, שאיני מספיק טובה.
הכעס, העלבון והבושה גברו עליי וגרמו לי לקבל החלטה קיצונית – לברוח מהבית.
מסע של גילוי עצמי
הבריחה הזו הייתה הצעד הראשון במסע חדש – מסע שדרש ממני להתמודד עם אתגרים לא מוכרים, להתנסות בשיעורים של החיים עצמם.
זה היה מסע של כאב, אבל גם של התפתחות, למידה וצמיחה.
כל צעד בדרך הפך אותי לחזקה יותר, עצמאית יותר, בטוחה בעצמי יותר.
מבט לאחור בהכרת תודה
היום אני מבינה שהמרד שלי לא היה רק נגד הוריי או נגד המסגרת שנכפתה עליי – זה היה מרד נגד הפחדים שלי, נגד התחושות של חוסר ערך וחוסר ביטחון.
כיום, כשאני מסתכלת לאחור, אני מודה על אותו מרד. הוא היה נקודת מפנה, דחיפה חזקה אל עבר העצמאות שלי.
מתוך הקושי נולדה הבנה עמוקה יותר על עצמי, על הכוחות הפנימיים שלי, ועל היכולת שלי לשרוד, להתפתח ולבנות לעצמי חיים מלאים במשמעות ובחירות אמיתית.
