הפחדים מתחילים לבעבע
כבר יומיים לפני הנסיעה, התחילו הפחדים להופיע, מלווים בהתרגשות גדולה.
סערת הרגשות הייתה עוצמתית, וכל מחשבה קטנה הפכה לסרט שלם בראשי.
המיינד שלי לא הפסיק לייצר סיפורים – שאני לבד, שלא יהיה לי Waze, שאאבד את הדרך, שאגיע מותשת אחרי שש שעות נהיגה, ושכל החוויה תהיה קשה מדי עבורי.
כאשר לקחתי את הרכב לבדיקה במוסך, מחשש שמשהו התקלקל מהנסיעה בחולות בשבוע קודם, התברר כי שתי גומיות בציריה היו קרועות והצריכו החלפה.
עוד מקור לדאגה, עוד תירוץ לדחות את המסע.
ההחלטה לצאת לדרך
האפשרות לבטל הכול ולהישאר בבית נראתה קוסמת, אך שיחת טלפון אחת שינתה הכול.
התקשרתי ליעל, חברתי, כדי להתייעץ. היא הקשיבה ואמרה בפשטות:
"אם האוטו מכניס בך כאלו פחדים, תשחררי אותו. סעי באוטובוס וברכבת ותהיי רגועה."
המילים שלה היו בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.
רכשתי כרטיס לאוטובוס, והכרחתי את עצמי לארגן את המזוודה, גם אם עדיין לא הייתי בטוחה שאצא למסע.
הדרך לפרדס חנה
בבוקר הנסיעה קמתי עם תחושת ודאות – אני נוסעת!
יצאתי מאילת לכיוון פרדס חנה, דרך באר שבע. הנסיעה באוטובוס הייתה חלקה, ובתחנה המרכזית עברתי לרכבת.
אחייני רן הכין עבורי מראש מסלול מפורט, כולל תחנות ההחלפה, מה שהכניס בי רוגע וביטחון.
כשהגעתי ליעד, נהג מונית הציע לקחת אותי לכתובת הרצויה, אך להפתעתי, אישה נחמדה ניגשה והציעה לי טרמפ בדיוק לאזור שאני צריכה.
הרגשתי כמה שהכול מדויק ונעשה לטובתי.
המפגש המרגש
כך מצאתי את עצמי בבית קפה נולד, ממתינה למיה הוד רן, הסופרת, שתאסוף אותי.
עם כוס קפה חם, חשבתי כמה מזל יש לי ואיך המסע הזה מתגלגל בצורה מושלמת.
כשהיא הגיעה, היא קיבלה אותי בחיוך רחב ואימהי, ונתנה לי תחושה של חום וביטחון.
כשנכנסתי לביתה, הייתי הראשונה מבין המשתתפות. הבית היה חמים ומזמין, והדבר הראשון שתפס את עיניי הייתה הספרייה הענקית, מלאה בספרים – חלקם מוכרים לי ואהובים.
באקראיות שלפתי ספר – "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס – פלא גדול, כאילו נשלח אליי במיוחד.
חיבור בין נשים וצמיחה אישית
הבנות החלו להגיע, והמפגש פנים מול פנים היה מרגש ועוצמתי.
לאחר שלושה חודשים של סדנה בזום, סוף סוף נפגשנו באמת.
השיתופים האישיים של כל אחת פתחו עבורי זווית ראייה חדשה והכניסו בי שלווה וביטחון.
המודעות לכך שכל אחת מאיתנו עוברת מסע ואתגרים, ושאני לא לבד, חיזקה אותי.
נזכרתי בכוחות שלי, שלעתים אני שוכחת שהם קיימים בי.
טקס השחרור והעצמה
הערב כלל גם ארוחת ערב, ומדורה ששחררה אותנו מאמונות מגבילות.
האווירה החמימה והמעגל התומך הזמינו אותי לעבור דרך הפחד והכאב, ולהתחיל לראות את האור שבקצה המנהרה.
בסיום המפגש, הבנות הריעו לי על שהגעתי מאילת, ואני התמלאתי שמחה וגאווה שלא ויתרתי לעצמי.
סוף המסע – התחלה חדשה
לאחר המפגש, מיה הקפיצה אותי לבית חברתי דורית, שאצלה נשארתי ללילה.
הגשם שהמשיך לרדת רק הגביר את תחושת הקסם של היום הזה.
דורית קיבלה אותי באהבה גדולה, והאירוח שלה היה מחבק ומרפא.
סוף המסע היה עבורי התחלה חדשה – הוכחה שאני יכולה להתמודד עם כל אתגר, כל עוד אני לא מאפשרת לפחדים שלי לנהל אותי.
תודה לכל מי שליווה אותי בדרך, על החיזוקים, על החום, ועל המסע המופלא הזה.
