גברת מגונדרת💃 – הכיסא המתרומם🪑
מוקדש לזכרה של סבתי האהובה, עמליה שניידר 💖
גברת מגונדרת – פרק אחת עשרה: הכיסא המתרומם🪑😊❤️
גברת מגונדרת החליטה שהגיע הזמן להרפתקה של ממש. שנה שלמה של טיול תרמילאים בדרום אמריקה – לטייל בין נופים עוצרי נשימה, לגלות מקומות חדשים, ובעיקר, לחזור אל השורשים. משפחתה במקור הגיעה משם, וכעת היא חשה דחף עז לגלות מחדש את החיבור למקום ולמשפחה שנותרה שם.
המסלול שלה היה חלום של כל מטיילת – היא התחילה את המסע בדרום הקר של פטגוניה, בין הקרחונים הכחולים של פריטו מורנו והפסגות המושלגות של פיץ רוי. שם, כשהרוח הקרה הצליפה בפניה והיא עמדה נדהמת מול נופים אינסופיים, היא הרגישה קטנה מול עוצמת הטבע – אך גם חופשיה יותר מאי פעם.
משם המשיכה צפונה, לחוות את הפלאים של המדבריות והג'ונגלים. במדבר אטקמה הצחיח היא ראתה שמיים זרועי כוכבים כמו שלא דמיינה מעולם. בבוליביה היא חצתה את מישורי המלח של הסאלאר דה אויוני, מוקפת בלובן בוהק ובאופק שלא נגמר. היא טיילה ביערות האמזונס, שמעה קולות חיות פרא בלילות, ושטה על נהרות עכורים שלקחו אותה עמוק לתוך הלב הירוק של היבשת.
אבל למרות כל החוויות, היה מקום אחד שתמיד היה נקודת החזרה שלה – ביתה של סבתא.
סבתא שלה הייתה אישה מיוחדת, עם חום שאי אפשר לתאר במילים. כל פעם שגברת מגונדרת חזרה אליה אחרי מסע מפרך – בין אם זה אחרי טרק מפרך בקור העז של האנדים, או אחרי שיט קאנו בג'ונגל הלח – סבתא קיבלה אותה בחיבוק רחב, עם תבשילים משכרים ועם עיניים נוצצות מאהבה.
אבל היה משהו מיוחד נוסף בסבתא שלה – ההרגל המשונה שלה לקרוא מגזינים ועיתונים ולשמור אותם בצורה יוצאת דופן. אחרי שסיימה לקרוא, היא הייתה מניחה אותם מתחת לכרית שעל השרפרף במטבח שלה. וכך, כל פעם שגברת מגונדרת חזרה לביקור, היא שמה לב לדבר משונה: סבתא שלה נראתה גבוהה יותר ויותר.
"סבתא, את גבהת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך!" צחקה גברת מגונדרת, משתאה מול השרפרף שהלך והתנשא לגובה.
סבתא חייכה, מביטה בעיניה הטובות. "לא אני, יקירתי, אלא הכיסא שלי! אני לא זורקת מגזינים ישנים, הם נותנים לי נוף טוב יותר על החיים!"
גברת מגונדרת צחקה. היא אהבה את הסבתא שלה יותר מכל דבר בעולם, והמסע הארוך ברחבי היבשת גרם לה להעריך אפילו יותר את הקשר הזה, את הפשטות החכמה שבה, את החום שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר.
בסוף השנה, כשעמדה על סף החזרה לביתה, היא הביטה בסבתא שלה, יושבת גבוה על כיסא המגזינים שלה, מחייכת בשלווה. היא ידעה שגם אם תחזור לארצה הרחוקה, הלב שלה תמיד יישאר כאן – בבית של סבתא, בין ריח הקפה הטרי, העיתונים הישנים, והאהבה שלא מתכלה לעולם.
הסיפור הזה מוקדש באהבה ובזיכרון חם לסבתי האהובה, עמליה שניידר, שהעניקה לי את החום, החוכמה והאהבה האינסופית שלה. 💖
הנה התמונה שתואמת לסיפור שלי – סבתא חמה ואוהבת יושבת במטבח נעים על שרפרף עם מגזינים מתחת לכרית, קוראת עיתון עם חיוך עדין. האווירה חמימה ומלאת אהבה, ממש כמו בסיפור שלי. 🪑😊☕✨
