גברת מגונדרת – פרק שלוש עשרה: משקפי ראיית הלילה
גברת מגונדרת אהבה לשלוט בעניינים. היא ידעה בדיוק לאן היא הולכת, איך להגיע לשם, ואיך הדברים צריכים להיראות. אבל לא תמיד הכול היה ברור לה, ולפעמים הדרך הייתה חשוכה. כמו נסיעה בלילה, כשאפשר לראות רק כמה מטרים קדימה, היא הייתה מביטה בחייה ומרגישה שהיא לא רואה את כל התמונה.
היו ימים שבהם העולם הרגיש לה מסוכן. היא הרגישה שהיא מועדת, נתקלת במכשולים שלא צפתה, מתאכזבת מאנשים שציפתה מהם ליותר. והכי קשה היה הרגע שבו מצאה את עצמה מחפשת אשמים – למה זה קורה לי? איך אחרים לא רואים את הדברים כמוני? למה לפעמים הכול כל כך קשה?
יום אחד, כשהתבוננה בעצמה במראה, מחשבה חדשה עלתה בתוכה. מה אם היו לה משקפיים מיוחדים לראיית לילה? כאלה שהיו מאפשרים לה לראות לא רק את המטרים הבאים, אלא את כל הדרך כולה. מה אם היו לה עיניים שיכולות להבין את הדברים שמעבר למה שעיניה רגילות לקלוט? האם ייתכן שהדברים שהיא לא רואה קיימים שם כל הזמן, רק שהיא לא מודעת אליהם?
המחשבה לא הרפתה ממנה. היא התחילה לשים לב – כשהיא לא רואה שפע, היא רואה חוסר. כשהיא מתקשה להתחבר לאחרים, היא פוגשת ריחוק. כשהיא מתוסכלת מאנשים מסוימים, היא מבינה שהם רק משקפים לה משהו שקיים בתוכה. העולם, כך הבינה, הוא מראה.
בהתחלה זה הכעיס אותה. לא יכול להיות שכל מה שאני רואה באחרים נמצא בי. הרי הרבה יותר קל לחשוב שהבעיה היא בחוץ, שמישהו אחר טועה, שמישהו אחר צריך להשתנות. אבל ככל שהתעמקה, היא הבינה שכל אותם הדברים שהכעיסו אותה, העציבו אותה ותסכלו אותה – נגעו בנקודות פנימיות עמוקות, כאלה שאולי העדיפה לא לפגוש.
היא החליטה לעשות ניסוי קטן. בכל פעם שכעסה על מישהו, היא עצרה ושאלה את עצמה – למה זה כל כך מפריע לי? איזה רגש זה מעורר בי? למה זה מציק לי כל כך? ככל ששאלה, כך התחילה לגלות תשובות שלא ציפתה להן.
היא נזכרה איך בילדותה, כבר מגיל צעיר, למדה להסתיר רגשות מסוימים. היו דברים שהוריה אהבו לראות בה, והיו דברים שפחות. אז היא התאימה את עצמה, שמה מסכה, מחקה חלקים מסוימים כדי להיות מי שציפו ממנה להיות. וכעת, כשהיא פוגשת באנשים שמעוררים בה רגשות לא נוחים, היא מבינה שהם פשוט משקפים לה את אותם החלקים שהדחיקה בעצמה.
אז היא החלה לנשום.
היא לא ברחה מהרגשות האלה, לא נלחמה בהם, לא ניסתה להדחיק אותם.
היא פשוט נתנה להם מקום.
כשעלתה אכזבה – היא עצמה עיניים והרגישה אותה.
כשעלה כעס – היא לא ניסתה לגרש אותו, אלא נתנה לו להיות.
וכשהיא אפשרה לרגשות האלה פשוט להיות, הם החלו להתפוגג מעצמם.
ככל שהתמידה בכך, כך ראתה שינוי אמיתי. פתאום היא לא הרגישה תקועה.
פתאום העולם כבר לא היה נגדה.
היא הבינה שהמציאות אינה דבר שמתרחש מחוצה לה – אלא השתקפות של מה שקורה בפנים.
היא התחילה לבחור לראות דברים אחרת.
לא כמשהו חיצוני שמשפיע עליה, אלא כהזדמנות ללמוד ולהתפתח.
כשהסתכלה על העולם בעיניים חדשות, זה היה כמו להרכיב משקפי ראיית לילה.
פתאום, היא לא ראתה רק את החושך – היא ראתה את כל מה שהיה שם כל הזמן, רק שהיא לא הייתה מוכנה לראות.
והיום, כשהיא מביטה בעצמה במראה, היא מחייכת. היא יודעת שהדרך עוד מלאה הפתעות, ושעדיין יהיו רגעים של ספק.
אבל עכשיו, היא כבר לא מפחדת מהחושך.
כי היא יודעת שהאור תמיד נמצא שם – והוא בתוכה.
גם לך יש את האפשרות להרכיב משקפי ראיית לילה.
השאלה היא – האם את מוכנה לראות? ✨💫
