ללכת עם הוודאות הפנימית
המסע שלי עם קבלת החלטות אף פעם לא היה פשוט. עברתי דרך ארוכה של התלבטויות, ניסיונות, טעויות ולעיתים גם אכזבות. התנסיתי, למדתי, ולמדתי עוד קצת – לא רק על העולם, אלא בעיקר עליי.
בעולם שבו יש כל כך הרבה יועצים, מטפלים, מדריכים, הבוחרת נותרת לפעמים לבד. דווקא כשהלב פתוח לחידוש, כשהנשמה כמהה לצמיחה, הבחירה עלולה להפוך לבלבול.
איך אדע במי לבחור?
איך אדע שזו לא עוד אשליה עטופה במילים יפות?
איך לא אתן שוב את האנרגיה היקרה שלי למקום שלא יחזיר לי אמת?
היו זמנים שבהם קיבלתי החלטות מתוך פחד. מתוך השוואה. מתוך הצורך להוכיח או לרצות. לעיתים אפילו מתוך תקווה עיוורת שמישהו אחר יידע טוב ממני.
אבל הפעם, ידעתי שאני רוצה אחרת.
כשהגיע רגע שבו הייתי צריכה לבחור נתיב, מורה, ליווי – עצרתי. משהו בתוכי ביקש שקט.
לא רציתי להיגרר אחרי מילים נוצצות או סרטוני שכנוע. רציתי לדעת באמת. רציתי לבחור מתוך הקשבה.
אז התכנסתי פנימה. נתתי לעצמי זמן. לא מיהרתי. התבוננתי. הקשבתי לרחש שבין השורות. ולאט לאט, אספתי פיסות של אמת.
קראתי המלצות, חיפשתי עדויות. אבל ידעתי שזה לא מספיק. רציתי לגעת במה שמעבר למידע הכתוב.
אז לקחתי יוזמה. רשמתי לעצמי שמות של אנשים שכתבו המלצות. חיפשתי אותם. דיברתי איתם. שאלתי מתוך סקרנות נקייה, מתוך רצון להבין באמת מה הם חוו, איך הם השתנו, מה הלך איתם לאורך זמן.
לא ביקשתי תשובה חותכת. ביקשתי תחושה.
ואז קרה דבר עדין ויפה – במקום לשמוע את הדעות שלהם, התחלתי לשמוע את הקול שלי.
בין מילה למילה שלהם, התחדדה בי התחושה הפנימית. משהו בתוכי ידע.
זו לא הייתה ודאות חיצונית. לא הבטחה. לא נתון. זו הייתה ודאות פנימית. כזו שלא מבקשת הוכחה. כזו שנולדת מתוך חיבור.
פתאום הבנתי – הבחירה כבר נעשתה. לא על ידי אחרים, אלא על ידי הלב שלי.
במקום שבו פעם הייתי מתלבטת ימים שלמים, הפעם הכול הרגיש שקט.
כשאני בוחרת מתוך הקשבה לעצמי – התשובה תמיד ברורה.
היום אני יודעת: כל תשובה שאני מחפשת נמצאת כבר בתוכי.
כל עוד אני זוכרת להאט, להקשיב, להרגיש – אני לא באמת יכולה לטעות.
כי הוודאות האמיתית היא לא רעש חזק. היא לחישה שקטה שנשמעת רק כשאני מרשה לעצמי לשתוק לרגע.
ומאז, כשאני נדרשת לבחור – אני לא מחפשת ביטחון מבחוץ. אני פשוט הולכת עם הלב.
הוא תמיד יודע את הדרך.
