כתיבה מחדש של העבר
כיצד אני יוצרת סיפור חדש מתוך הלב הישן
עמדתי מול הים. הרוח נשאה אליי ריח של מלח, של געגוע, של חופש. הגלים ליטפו את החוף ברכות מתמשכת, כמו יד עדינה שמסכימה לגעת במקום שכואב.
עמדתי שם, שקטה, והרגשתי איך הזיכרון עולה בי שוב. אותו רגע ישן. אותו שבר. אותה תחושת חוסר אונים שנטמעה בתוכי כמו סימן חרוט.
כמה פעמים ניסיתי לשחרר אותו. להבין אותו. לפתור. לאחוז בפיסות משמעות שירככו את עוצמתו. אבל בכל פעם שהוא חזר, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. כאילו אני נשאבת חזרה לשם – כאילו לא עברו השנים. כאילו לא השתניתי.
ואז, באחד הרגעים, כשלא חיפשתי תשובה – היא הופיעה.
מישהי אמרה לי, כמעט באגביות: "העבר קיים רק בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו."
המילים הללו נחתו בי כמו סערה שקטה. כמו שבריר אור שמפלח ענן כבד. לרגע נפתח בי מרחב חדש.
מה אם זה נכון? מה אם הזיכרון הזה, שכל כך כאב לי, הוא לא יותר מסיפור? ומה אם, כמו כל סיפור – גם אותו אפשר לכתוב מחדש?
עצמתי עיניים. נשמתי עמוק. ובמקום לברוח מהתמונה שעלתה בי, פגשתי אותה במלואה. לאט ובכוונה.
ראיתי את עצמי שם, בתוך אותו רגע ישן. רק שהפעם, משהו היה שונה.
במקום הילדה שפעם הרגישה אבודה, הופיעה מולי אישה שמביטה בעיניים. בעיניים של חמלה. של אמת.
לא ניסיתי למחוק את מה שקרה. לא שיניתי את העובדות. אבל שיניתי את הנוכחות שלי בתוכן.
במקום להרגיש קורבן, בחרתי להיות עדה אוהבת. במקום להיאחז בכאב, ליטפתי אותו. במקום להיאטם – נשמתי לתוך הרגע.
והרגשתי איך משהו בתוכי משתחרר. לא בבת אחת. לא במפץ. אלא בגלים רכים, כמו הגלים שלצידי, שמלטפים ומוחקים את העקבות בחול.
הבנתי, ממש ברגע הזה, שאני לא שבויה של מה שהיה. אני לא מוכרחה להמשיך לספר לעצמי את אותו הסיפור – שוב ושוב.
יש לי את היכולת לשוב אל העבר – לא כדי לשחזר את הכאב, אלא כדי לפגוש בו את עצמי של היום. את זו שאני עכשיו.
ופתאום, הזיכרון לא היה רק משא. הוא הפך להיות גשר. שער. ריפוי.
כשפקחתי את עיניי, הים עדיין היה אותו ים. הרוח נשבה באותו כיוון. אבל אני – הייתי אחרת. הייתי נוכחת. הייתי שקטה. הייתי חדשה.
ואולי, בכל פעם שאני בוחרת לכתוב סיפור מחדש – אני גם נולדת מחדש.
