כשכעס עולה – אני לומדת לצעוד עם סנדלים
יש רגעים שבהם אני מרגישה את הכעס מתפרץ בתוכי – כמו להבה שעולה פתאום, משתלטת על כל המערכת, צובעת את העולם בצבעים עזים וחדים. וזה כמעט תמיד קורה כשמשהו מערער לי את הסדר הפנימי, את הערכים, את תחושת ההגינות או הביטחון.
בזמנים כאלה אני מרגישה איך משהו בי כאילו נחטף. ד"ר דניאל גולמן קרא לזה "מחטף המגדלה" – והיום אני יודעת עד כמה זה מדויק. המגדלה, אותו חלק פרהיסטורי במוח שמזהה סכנה, משתלט על ההיגיון, מציף אותי באדרנלין ובקורטי זול, ואני כמעט שוכחת מי אני.
במקום לשקול דברים, אני מגיבה. הלב פועם מהר יותר, הנשימה משתנה, מחשבות רצות, וכל העולם נדמה כאויב.
אבל אז אני נזכרת – בכמה מילים חכמות שלמדתי לא מזמן:
"אל תרצה את חברך בשעת כעסו."
פתאום אני מבינה: כשאני כועסת, זה לא הזמן לפתור דברים. זה הזמן לעצור.
כי מה בעצם קורה כשאני כועסת? אני לא באמת בסכנה, אלא הערכים שלי נחצו, הגבולות שלי הופרו, התפיסות שלי את המציאות – התערערו. ואני מגיבה כאילו זו מלחמה של חיים ומוות. אבל האם זה באמת כך?
במסע שלי להתפתחות פנימית, מצאתי נחמה במשל בודהיסטי של הנזיר שאנטידֶווָה מהמאה ה-8. הוא שאל:
"היכן יהיה מספיק עור כדי לכסות את העולם כולו? עם העור של סנדליי בלבד, זה כאילו העולם כולו מכוסה."
וכך אני לומדת, שוב ושוב – אני לא יכולה לתקן את כל העולם, אבל אני כן יכולה לשנות את הדרך שלי להגיב אליו. לצעוד עם סנדלים פנימיים – כאלה שמרפדים את הדרך, בלי לחכות שהעולם יסתדר לפי הרצונות שלי.
והנה מגיעה עוד תובנה מרתקת, מהעולם הכי לא צפוי – מתוך סיפורו של בנג'מין פרנקלין. מסתבר, שכאשר מישהו הכעיס אותו, הוא לא הגיב בזעם, אלא… ביקש ממנו טובה. פעולה קטנה, כמעט פרדוקסלית – אבל התוצאה? קשר חדש נרקם. הכעס נמס.
לימים זה הפך לתיאוריה פסיכולוגית בשם "אפקט בנג'מין פרנקלין" – כשאני עושה למישהו טובה, או מבקשת ממנו עזרה, אני יוצרת סיפור חדש בתוכי. סיפור של קרבה, של מחויבות, של חיבור. במקום להילחם, אני בונה גשר.
אני לא טוענת שזה קל. לפעמים הכעס סוחף, שואב פנימה, קשה לי לעצור. אבל אני לומדת – להשהות את התגובה. להניח יד על הלב. לנשום. לבחור אחרת.
ולפעמים, הבחירה הזו – לא להגיב מיד, לא להתעמת – מרגישה כמו תבוסה. אבל היא בדיוק ההפך. זו ניצחון התודעה על הדפוס, בחירה באהבה על פני פחד, בנייה של עולם פנימי שיש בו מרחב נשימה.
כי כמו שאמר בן עזיאל: "מצווה גוררת מצווה" – והטוב שאני זורעת, אפילו אם הוא קטן, מרכך את המערכה ומפנה מקום לחמלה.
אני בוחרת לצעוד עם סנדלים.
להניח לרגע את הצורך להיות צודקת.
ללמוד שהתגובה שלי – היא זו שמעצבת את עולמי.
ושלרפא כעס, לפעמים זה לא לתקן את האחר – אלא להתחיל לתקן בתוכי.
