כשדאגה הופכת לדלק – על מתח, פרשנות והכוח לבחור אחרת
לטפטף מים של אמון – סיפור על דאגה, פרשנות ובחירה
לפעמים מחשבה קטנה הופכת לגל של דאגות שמשתלטות על הלב והתודעה. אבל מה אם נוכל לשנות את כיוון הזרם? בסיפור אישי ורגיש, אני משתפת כיצד למדתי לראות את הדאגות שלי כמחשבות – לא כאמיתות – ולבחור להגיב אחרת. על פי מחקרים עדכניים, דווקא המתח יכול להפוך לדלק לצמיחה – אם רק נלמד איך לעבוד אתו, ולא נגדו.
אני יושבת מול ההודעות בטלפון, רואה את שני הוי הכחולים ומרגישה את הלב שלי שוקע. למה הוא לא עונה? אולי אמרתי משהו שלא הייתי צריכה? אולי בכלל לא נהנה מהפגישה? המוח שלי כבר התחיל לטוות תסריטים, כל אחד יותר עגום מהשני. מכירה את התחושה הזו, נכון? זה כמו טפטוף איטי דרך סדק בסלע – מחשבה קטנה שחותכת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, עד שהכל מוצף.
אבל משהו בי נעצר.
אני מזהה את הדפוס. זו לא הפעם הראשונה שאני שמה לב למנגנון הזה – אותו לופ מוכר של דאגות שמתחיל ממילה, שתיקה או מבט, והופך במהירות לגל של חרדה. הלב רץ קדימה, הראש מנסה לפתור בעיות שעדיין לא קרו, ואני מאבדת אחיזה ברגע הזה ממש.
לאחרונה קראתי מאמר שדיבר בדיוק על זה. הוא הסביר איך המתח יכול להפוך לזרם ששוטף אותנו – אם לא נשים לב לפרשנות שאנחנו מעניקות לסיטואציה. הסתכלות על סיטואציה ניטרלית – כמו הודעה שלא נענתה – כהוכחה לדחייה, היא בחירה. היא לא עובדה. והנה, באמצע היום, אני נזכרת בזה.
אני עוצרת.
נושמת עמוק.
ושואלת את עצמי – מה עוד יכול להיות נכון? אולי הוא פשוט עסוק. אולי הטלפון שלו התרוקן. אולי גם הוא מתלבט, כמוני. פתאום אני מרגישה את המתח מתמוסס. רק קצת, אבל זה מספיק כדי שאחזור לעצמי.
המאמר ציטט את ד"ר סוזן דייוויד שאומרת: המחשבות שלנו הן לא האמת. הן רק מחשבות. תוצר אחד מתוך אינספור תוצרים שהמוח שלנו מייצר. לא חייבים להילחם בהן, לא לדכא אותן – רק להתבונן, להכיר, ולבחור אם נרצה להאמין להן. ואני בוחרת אחרת. אני בוחרת לרכך את הדאגה. להפוך אותה לכלי לצמיחה.
אני קמה, יוצאת להליכה קלה ומאפשרת למחשבות לזרום כמו מים. רק שהפעם, אני לא מוסיפה להן מלח. אני בוחרת להוסיף סוכר – חיוך, תקווה, אמון. כמו שכתב ויקטור פרנקל: "בין גירוי לתגובה קיים חלל – ובחלל הזה שוכנות החירות והצמיחה שלנו". ואני נכנסת אליו. בוחרת בתגובה אחרת.
אני לא מתיימרת להיות חופשיה מדאגות. הן חלק ממני, כמו כל רגש אחר. אבל היום – אני בוחרת לא לתת להן לנהל אותי. אני מבינה שיש לי יכולת להשפיע על הטון של הסיפור הפנימי שלי. ואם הדאגה היא אנרגיה – אני הופכת אותה לדלק שמזיז אותי קדימה, לא אחורה.
כי בסופו של דבר, המים שזורמים בתוכי – הם אני. והטעם שלהם? הוא הבחירה שלי.
