בין אחריות עצמית לברכה נוזלת מלמעלה – על האפשרות ליצור מציאות חדשה מתוך התבוננות פנימית.
מתוך סדרת הלימוד האישית שלי בקורס "אדם כיציר מחשבותיו"
יש משפט אחד שאני חוזרת אליו שוב ושוב –
האדם הוא אדון המחשבה, מגבש האופי, היוצר והמעצב של מצב, סביבה וגורל.
בפעמים הראשונות ששמעתי את המשפט הזה, עלו בי ספקות.
באמת? אני – אדונית המחשבה שלי? יוצרת את גורלי? ומה עם מזל? ומה עם רצון הבורא?
אבל ככל שהעמקתי בלימוד, נפתח בי שער להבנה עמוקה יותר. לא הבנה תיאורטית – אלא כזו שנולדת מתוך התבוננות בחיים עצמם.
אחריות מתוקה – בין השתדלות לבין נביעה עליונה
אנחנו לא לבד כאן.
יש יד עליונה, יש זרמים נסתרים שפועלים דרכנו, יש תזמון קוסמי שמוביל מהלכים מעבר למה שנראה לעין.
אבל בתוך כל זה – יש לנו תפקיד.
תפקיד של השתדלות, של כוונה, של ברירה.
וכשאני פוגשת את המושג "מזל" – אני כבר לא רואה בו מקריות.
המילה עצמה מגלה לי רמז – מזל מלשון נוזל. שפע שיורד ונוזל מהעולמות העליונים, דרך כלים נקיים, פתוחים וערים – עד שהוא מתגשם כאן, בעולם העשייה.
אז מה קובע את איכות הזרימה?
איך אני הופכת לכלי שיכול לקבל שפע באופן הרמוני?
מודל ההשתלשלות – מסע אל שורש ההוויה
למדנו שכדי להבין איך מציאות נוצרת, עלינו לטפס מעלה:
מעל התוצאה – יש עשייה.
מעל העשייה – יש מצב רוח.
מעליו – רגש.
מחשבות.
תפיסות עולם.
אמונות.
רצון.
ולבסוף – הזיכרון.
וכל שלב כזה – הוא שלב בהתבהרות. ככל שאנחנו עולים מעלה, התוכן הופך עדין, פנימי, לא מוחשי – אך עוצמתי הרבה יותר.
להיות האדונית של מחשבותיי
הנקודה הזו טלטלה אותי:
אני לא חייבת להאמין לכל מחשבה שעוברת בי.
אני יכולה לבחור.
אני יכולה להבחין.
אני יכולה לזהות – מתי מחשבה נובעת מהרגל ישן, ומתי היא נובעת מתוך אפשרות חדשה.
וכשאני לומדת להפוך מחשבות לא מודעות למודעות – מתעורר בי חופש.
חופש לברור, לדייק, לשאול, להמיר.
וזה לא דורש מהפכה שלמה. לפעמים – מחשבה אחת בלבד, שנפתחת לאור, משנה את כל מסלול חיי.
מגבשת אופי חדש
הזדהיתי מאוד עם מה שנאמר בשיעור – שהאדם מגבש את אופיו.
האופי הוא הזהות שלי, והתודעה – היא היוצרת.
כשהבנתי שאני יכולה לשנות את האופי שלי, לא דרך כפייה אלא דרך חקירה רכה, התבהר לי שאופי הוא לא גזירת גורל – אלא שיר שמתנגן מתוך הנפש שלי, ושאני מוזמנת להלחין אותו מחדש.
ליצור סביבה שמזינה אותי
כחלק מהאחריות, התחדדה בי גם ההבנה:
הסביבה שבה אני חיה – משפיעה עליי. לעיתים בעדינות, לעיתים בעוצמה.
אבל גם כאן – אני לא חסרת אונים.
אני יכולה לבחור עם מי אני מבלה את זמני.
אני יכולה לשנות את מבנה החדר, את התמונה שתלויה מולי, את השיר שמתנגן, את סדר הבוקר שלי.
ואם יש סביבה שמכלה אותי – מותר לי לקום וללכת.
מותר לי לחפש בית תואם לרטט נשמתי.
הכול מתחיל מבפנים
אחד הרגעים שנחרטו בי היה כשהמורה שיתף על כך שהוא חולה, והוא לא מאשים את הגשם או את מזג האוויר – אלא פשוט נוטל אחריות. לא באשמה, אלא מתוך הכרה עדינה:
אני יצרתי את זה.
וזה לימד אותי שהאחריות שאני לוקחת – לא נועדה להכאיב. היא נועדה לרפא.
לא להעמיס – אלא לשחרר.
קריאה פנימית
בסיום השיעור, ישבתי בדממה.
חשבתי על האנשים שסביבי, על הקולות שאני בוחרת להכניס לחיי, על הדיאלוג הפנימי שמתנהל בתוכי מדי יום.
הבנתי – שאני מוזמנת ליצור מציאות אחרת.
לא כי אני חייבת, אלא כי אני יכולה.
כי אני אדונית מחשבותיי.
והחיים – הם ציור שאני מציירת בכל רגע, בכל מילה, בכל בחירה.
