החיים והמוות הם שני חלקים שמתחברים ביחד
בסיפור זה אני חווה ומזדהה עם הרגעים שבהם החיים והמוות משתלבים זה בזה, ומבינה שהפחד מהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. דרך מחשבות על היום שבו ננשום את נשימתנו האחרונה, אני לומדת להכיר את הכוחות והרגשות שנמצאים בתוכנו — פחד, שחרור, אהבה ונתינה. הסיפור מדגיש את החשיבות שביצירת חיים מלאים בשירות, באהבה ובחיבור עמוק לעצמנו, ומזמין כל אחת ואחד מאיתנו להכיר את עצמנו לעומק, לזרום עם המעגל הטבעי של החיים ולחיות באמת מתוך חיבור פנימי ואהבה אמיתית.
אני מרגישה את נשיפת האוויר שלי, את הפעולה הפשוטה של נשימה. בתוך השאיפה והנשיפה הזאת, יש גם חיים וגם מוות — שני אלמנטים שמתקיימים יחד, בכל רגע, בכל נשימה. ככל שאני מודה בזה, אני מבינה שיום המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זה רגע שיכול להגיע בכל רגע, ואני מנסה להכיר בכך בלי פחד, לעבוד על הפחד הזה כשזה עולה בי.
אני שואלת את עצמי: כשאני חושבת על היום שבו אמות, מה עולה בי? האם זו תחושת שלמות? או פחד גדול? האם אני מרגישה קיפאון, או אולי אמן שלא יכאב לי, שלא אסבול? אני מקשיבה לשאלות האלה, ומרגישה את המלאות של ההוויה, את ההתרגשות והכאב, את השחרור והפחד, את הרצון שלא לסבול. אני שומעת את הקולות של אנשים שמאזינים עכשיו, וכולם משתפים את התחושות שלהם — פחד, שחרור, געגוע, תקווה.
כשאני מדמיינת את היום שבו אני נושפת את נשימתי האחרונה, אני חושבת על הרגעים שאחריו: את ההלוויה, את הברכה שנאמרת מעלי, את התחושות שממלאות את הלב. יש שם תחושה של שחרור, של הודעה, של סוף והתחלה חדשה. מישהו כתב שהתחושה היא של שחרור, של פרידה, של הסרת העול, של חיים שנגמרים. אחרים מתארים את זה כפחד עצום, כעומק של חוסר ידיעה, או כתחושת של שלמות. כל אחת ואחד מאיתנו חווה את זה אחרת, וכל התגובות האלה מרגשות אותי מאוד.
אני מבינה שהרגש הזה, של פחד או שחרור, הוא חלק מהחיים שלנו. המערכת ההגנתית שלנו מנסה להגן עלינו, לעיתים מונעת מאיתנו לחיות באמת, לחוש לעומק. כמו שפעם מישהו סיפר לי — אם אדם רגיל לשתות כוס יין פעם ביום, הוא כבר לא ישתכר מזה, כי זה חלק מהשגרה. כך גם עם הפחד מהמוות. ככל שאנחנו מנסים להדחיק אותו, הוא מרגיש יותר גדול, יותר מפחיד. אבל אם נרצה, נוכל להסתכל על זה בעין אחרת, לתת לו מקום, להפוך אותו לגשר לעבודת הפנימיות שלנו.
הפחד הזה יכול להניע אותנו ליותר חיים. לנסות להבין מה באמת חשוב לנו, מה אנחנו מפחדות לאבד, ומה אנחנו רוצות ליצור. כי אחד האתגרים הכי גדולים שלנו הוא ההרגל להיכנס לנוחיות, למצב של נוחות, שמונע מאיתנו לפרוץ קדימה, לזרום, ליצירה ולשירות. הייעוד שלנו, בסופו של דבר, הוא להיות בשירות — לתת את המתנות שלנו לעולם, למצוא את המקום שבו אנחנו יכולות להאיר, לאהוב, לתמוך.
אני מאמינה שהעולם הזה הוא כמו ענן שמוריד גשם. הוא לא שואל את האדמה אם היא רוצה אותו, הוא פשוט נותן. והאדמה, בכל רגע, קולטת את הגשם, מפריחה את הזרעים, יוצרת חיים חדשים. כך גם אנחנו, כשאנחנו נותנות את עצמנו, כשאנחנו בשירות, אנחנו משלימות את המעגל, מזריעות חיים בכל מקום שאנחנו נמצאות בו. אין חשבונאות בטבע, רק נתינה, רק זרימה.
הסוד שלנו הוא להבין שהייעוד שלנו הוא להיות בשירות, לתת את הייחודיות והמתנות שיש בכל אחת מאיתנו. זה המקום שבו אנחנו מתפתחות, משחררות את עצמן, ומגיעות לחיים מלאים באהבה. כשאנחנו לומדות את עצמנו לעומק, כשאנחנו מכירות את הקרביים שלנו, אנחנו מוצאות את כוחנו, את התכלית שלנו. זה לא רק ללמוד, זה לא רק לדעת — זה לאהוב. אהבה היא התרופה, היא השורש של ההצלחה והחיים האמיתיים.
אני מאמינה שכשאנחנו באמת מכירות את עצמנו, אנחנו לא מפחדות
