💫 המקום בו הנשמה נזכרת בעצמה
רגעים של שעמום שקט הופכים לשער פנימי – בו אני נזכרת בעצמי מחדש. דרך הרגלים, שאלות, ומילים שנוגעות בנשמה, אני יוצאת למסע שבו הכתיבה, ההקשבה וההתבוננות הופכים למרפאים עמוקים.
לאורך השנים אני מגלה שוב ושוב – שאין שום דבר שממלא את הריק שבפנים, מלבד הנשמה עצמה. לא הצלחות, לא קשרים, לא הרגלים. רק היא, בליבה החשוף והפועם.
יש רגעים כאלה – שקטים מבחוץ, סוערים מבפנים – בהם אני שוקעת להרגלים קטנים, מוכרים, לא מזיקים. אני מוצאת את עצמי בורחת אליהם כשמשהו בי מתכווץ, כשאני לא מרגישה באמת חיה.
דווקא אז, מתוך אותה שכחה, עולה קול פנימי שמבקש לזכור. הוא לא צועק. הוא לוחש. אני פוגשת את הלחישה הזו בכל מיני מקומות – מאמר שקראתי, הרצאה אקראית, שיחה עם אדם זר, אפילו חלום. תמיד יש משהו שמחזיר אותי אל העיקר.
כך נתקלתי באחד הסיפורים שנגעו בי לעומק. היה זה תיאור פשוט של רגע – שיחה קטנה עם אדם זר, באמצע הרחוב, על שעמום, על הרגלים, על נשמה. והמילים חדרו פנימה. הן הציתו בי משהו ישן ועמוק – את הידיעה הזו, שגם אני לפעמים קוראת להרגל "מנוחה", להפוגה "חיונית", כשבעצם אני פשוט שוכחת את עצמי.
ולא כי אני רוצה לשכוח. אלא כי זה קל. זה נוח. זה מוכר.
אבל עמוק בפנים, אני יודעת – השקט שאני כמהה אליו לא נמצא בבריחה, אלא בזיכרון.
המשכתי להיתקל ברמזים כאלה שוב ושוב. במאמר אחד שסיפר על אדם מצליח, שהגיע לשיא ולא מצא שם שמחה. הוא שאל את עצמו את אותה שאלה שמופיעה גם בי לפעמים: "נו, ומה אחר כך?"
השאלה הזו שורפת בי. כי גם אני שאלתי אותה.
גם אני עמדתי מול חיי ושאלתי – האם כל זה באמת ממלא אותי? האם זה באמת מה שבאתי להיות?
מתוך השאלה הזו נולד חיפוש עמוק. לא חיפוש אחרי מענה מבחוץ – אלא דרך להתחבר מחדש למי שאני.
התחלתי להעמיק, לחקור, להקשיב. גיליתי קו משותף בין מקורות שונים – כולם דיברו על אותו כאב שקט של תקופתנו: אובדן הנשמה. על איך כשאנחנו מתרחקים ממנה, היא לא נעלמת – אלא מתבטאת בדרכים אחרות. לפעמים כקושי גופני. לפעמים כעייפות פנימית. לפעמים כתחושת ריק, בלי סיבה נראית לעין.
ולאט לאט הבנתי – הנשמה מבקשת יחס. תשומת לב. טיפוח.
יש מי שמצאו חיבור אליה דרך אמונה, ויש מי שמצאו דרך אמנות. המשותף לכולם – הרצון לגעת באמת הפנימית, לא זו שצריכה להוכיח או להרשים, אלא זו שרק רוצה להרגיש.
ואני? אני מטפחת את הנשמה שלי כל יום, בדרכים קטנות:
בהליכה שקטה בטבע. בכתיבה. בלימוד שמעורר בי השראה. בשיחה עמוקה. בחיבוק לעצמי.
אני מזכירה לעצמי שההרגלים הקטנים לא נולדים מרוע – אלא מהיעדר חיבור.
שהשעמום אינו האויב – אלא קריאה עדינה פנימה.
שהריפוי האמיתי – תמיד מתחיל מבפנים.
ולפעמים, כל מה שנדרש הוא רגע אחד. משפט אחד. מבט. שיחה עם עצמי.
שיזכיר לי – הנשמה היא הדבר העיקרי.
כל השאר – רק רעש.
