לזכור את הנשמה מעבר לזיכרון, מה נשאר ממני אחרי שאלך?
אני, השובל, והשקט שאחריי.
בעומק ההתבוננות במוות – אני מגלה את סוד החיים. דרך הפילוסופיה, הסבל, החרדה והאמונה, אני יוצאת למסע שבו אני לומדת לא איך להיזכר – אלא איך להיזכר בעצמי.
אני יושבת בשקט, נושמת פנימה, ומרגישה איך השאלה העתיקה הזו עולה בי שוב. לא ממקום של פחד – אלא מתוך סקרנות: מה יישאר ממני כשאלך?
לא מזמן צפיתי בסצנה מסדרה סאטירית – דמות בשם שאולי, חולה סרטן, עומד רגע לפני תוצאות, ואומר: "אם מחר מגיעות תוצאות לא טובות – אני לא עושה עוד סבב טיפולים. זה גם לא העניין של למות… העניין הוא איזה חותם אני משאירה". שמעתי את המשפט הזה והוא דיבר אליי. לא בציניות, אלא בבהירות הכואבת של האמת.
אני מבינה את התחושה הזו. שנים רצתי – להוכיח, להשיג, להיראות. ולא משנה כמה עשיתי, תמיד הייתה בי התחושה שעוד לא הותרתי אחריי "שובל". לא פסלתי, לא המצאתי, לא פתחתי חברה מהפכנית, לא כתבתי ספר היסטורי. אז מה בעצם יישאר ממני?
בלימודיי האחרונים אני פוגשת שוב ושוב את הסיפור של איוואן איליץ'. כמו צל מהעבר, הוא מתגנב אל תוך השיחות שלנו. גם הוא, ממש כמו שאולי, הרגיש שהוא חי חיים חיצוניים: הצלחה, תפקידים, כבוד – אבל בפנים, ריק. ברגע האמת, כשעמד מול מותו, הבין שלא ייזכר באמת. ויותר מזה – שהקרובים לו לא באמת התכוונו כשאמרו שאכפת להם. הם המשיכו הלאה, כמעט מייד. כאילו לא היה.
אבל אני לא מאמינה בזה. אני לומדת – לומדת עמוק, יום אחר יום – שהחיים הם לא תחרות בזיכרון. אני לא צריכה רחוב על שמי כדי להיזכר. אני צריכה לזכור את עצמי. כל עוד אני כאן.
מתוך הקריאה שלי בפילוסופיה, למדתי שהפחד מלהישכח, כמו שאמר שופנהאואר, הוא אשליה. הוא מלכודת נוספת בעולם הסבל והכלא הפנימי שאנחנו נעים בתוכו. המרדף אחרי משמעות חיצונית – זו בדיוק הדרך לשכוח את הנשמה.
אני מתחילה להבין שהשאלה האמיתית היא לא "מה יישאר ממני אחרי שאלך?" אלא – "מה נשאר ממני עכשיו, כשאני שוכחת את עצמי בתוך הרעש?"
אני לומדת – דרך הטקסטים, דרך הגוף שלי, דרך השקט – שהחיים הם הזמנה להתעורר. לא למה יכתבו עליי, אלא למה אני כותבת עכשיו בתוך הלב שלי. האם אני נוגעת? האם אני חומלת? האם אני זוכרת שגם מי שמולי כלוא בכאב משלו?
קירקגור מלמד אותי שאפשר לבחור. שאפשר לעבור מהמרדף האסתטי אחרי הנאות, דרך החיים האתיים של ערכים ומחויבות, ועד המעגל האמונה שבו אני נוגעת באמת שמעבר להגיון. אני מוצאת את עצמי נעה בתנועה הזו – לא תמיד בקו ישר – אבל מרגישה כל פעם מחדש את הקריאה הפנימית שמושכת אותי קדימה.
בלימודיי אני פוגשת גם את אפלטון ופיתגורס, ואני מתחילה להאמין שוב שהנשמה שלי לא נולדה אתמול. שיש בי ידע עתיק, אמת פנימית שלא זקוקה לאישור מהעולם, אלא רק לאישור ממני. החיים – הם ההיזכרות. לא בחיים הקודמים בהכרח – אלא בזהות העמוקה שבי, בזהות שקדמה לכל תואר, לכל כאב, לכל רישום ביוגרפי.
וכך, אולי אני לא משאירה פסל. לא טור בעיתון. לא שלט בכניסה לבניין.
אבל אני משאירה חמלה. אני משאירה מבט. אני משאירה נשימה שנגעה בלב של מישהי אחרת, בדיוק כשהיא שכחה שהיא ראויה.
וזה, מבחינתי, שובל הנצח האמיתי.
