פרק 2: ללמוד לשתוק בוויכוח
אף פעם לא אהבתי ריבים. גם כשהייתי ילדה, הרעש הזה של קול עולה, המתח באוויר, המבטים הננעלים – היה לי קשה לשאת אותו. הייתי שותקת. לא כי ויתרתי, אלא כי משהו בי חיפש הרמוניה.
אבל רק שנים אחר כך הבנתי – ששתיקה יכולה להיות כוח.
פתחותפ, אותו חכם קדום שחי בין הפירמידות ונגע בי בלבבו של מסעי, מציע שיעור מפתיע: איך להתמודד עם ויכוח. איך להגיב כשמישהו תוקף, מתגרה, מציק – או סתם בטוח שהוא צודק יותר ממני.
"אם אתם פוגשים אדם חכם מכם, הרוצה להתווכח – הושיטו את ידכם והשתחוו בנימוס."
אני עוצמת עיניים וקוראת את המשפט הזה שוב. איזו מהפכה תודעתית. לא לענות, לא לנסות להסביר את עצמי, לא להיאבק על הצדק – אלא להשתחוות. להכיר במרחב שבו לא הכל בידיי. במרחב שבו האדם שמולי גם הוא שליח של למידה.
"אם אתם פוגשים אדם השווה לכם בחוכמתכם, הראו שאתם טובים ממנו בכך שתשמרו על שתיקה."
כמה פעמים הייתי שם. בתוך שיחה עם חברה, בן משפחה, קולגה – ואנחנו פשוט מתווכחות. לא ריב גדול, רק ניואנסים, דקויות. כל אחת רוצה שיבינו אותה. ואז אני נזכרת במילים של פתחותפ – והוא מחזיר אותי פנימה.
להיות דוגמה דווקא דרך האיפוק. לא כי אני מוותרת על עצמי – אלא כי אני שומרת על השלום שבתוכי.
"אם האדם אינו שווה לכם בחוכמתו, אל תשפילו אותו. תנו לו את הבמה, והוא יכשיל את עצמו."
זה מזכיר לי את הרגעים שבהם מישהו זר אמר משהו פוגעני או חסר הבנה, ולי בער הרצון לענות – אבל שתקתי. לא כי פחדתי. אלא כי בחרתי. הבחירה לא להשפיל, לא לבטל, לא להגיב בתגובה אוטומטית. אלא להיות בתוך עצמי. להתבונן. לנשום.
פתחותפ קורא לזה "משמעת עצמית של אנשים בעלי אחריות". בעיניי – זה אחד הביטויים הכי מדויקים לאייך שאני רוצה לחיות.
גם כשאני נפגעת, גם כשאני צודקת, גם כשבא לי לומר את הדבר האחרון ש"ינצח את הוויכוח" – אני שואלת את עצמי: לשם מה?
אני נזכרת מה באמת חשוב לי: שקט פנימי. כבוד הדדי. ואמת שלא צורחת, אלא פועמת בשקט בלב.
בזמן שאני לומדת ומעמיקה בקולו של פתחותפ, אני מבינה שהשתיקה שלי איננה חולשה – היא מיומנות של נשמה בוגרת. זה תרגול, לא בריחה. זו ענווה, לא פאסיביות.
והכי חשוב – זו הבחירה לחיות מתוך נוכחות ולא מתוך תגובתיות.
