פרק 7: אמת שעוברת מאחד לשני
מה נשאר אחרי שהכול נגמר?
כשפרויקט מסתיים, מערכת יחסים נפרמת, חלום מתפוגג…
מה נותר באמת?
עבורי, יש דבר אחד שלא מתפוגג:
היושרה.
האם הייתי אמיתית.
האם נשארה בי נדיבות גם כשיכולתי לקחת, האם דיברתי את לבי גם כשלא היה נוח.
פתחותפ מזכיר לי:
"שימו לב שהקריירה שלכם מבוססת על הישגים, ורווחיכם תקינים.
אל תגנבו עבודה שעשו הקולגות שלכם, אל תעתיקו עבודה של אדם העובד איתכם."
כל כך פשוט. וכל כך עמוק.
האם אני עומדת מאחורי מה שאני מביאה לעולם?
האם אני משאירה מקום לאחרים לזרוח – או גוזלת את אורם בשקט?
הוא כותב:
"הכירו את כסות הנוצות שלכם כאשר אתם עשירים.
אל תהיו קמצנים כלפי החברים שלכם.
חברים הם שדה בשל לקציר.
הם חשובים יותר מהעושר שיש לאדם – והחברים הם העושר איש של רעהו."
כמה יופי יש במשפט הזה.
כשהוא כותב "שדה בשל לקציר" – אני רואה בעיני רוחי את כל מי שהלך איתי דרך.
חברוּת אמיתית. קשרים שעמדו ברוחות.
לא תועלת, לא אינטרס – לב אל לב.
פתחותפ ממשיך:
"האופי של תלמיד משנה גם את האדם שמלמד אותו.
יושרה אמיתית עוברת מאחד למשנהו."
איזו השראה.
אנחנו לא רק משפיעים – אנחנו מושפעים.
אני לא רק מלמדת, לא רק נותנת – אני נבנית בכל מפגש.
אם אני נוכחת באותנטיות – זו השראה הדדית.
האמת לא נשמרת אצל מי שמחזיק בה – היא נעה, מחלחלת, מזינה.
והוא מסכם באחת השורות היפות שקראתי:
"מה שיצא מהחנות – אי אפשר להחזיר.
כאשר מישהו פורק תרעומת – הוא מרוקן את בטנו.
אל תיתנו לאיש סיבה להאשים אתכם,
אם הוא יכול להיזכר בשמחה באדם שהייתם – גם שנים אחרי שתעזבו את העולם."
אני עוצרת. נושמת.
מה אני משאירה אחרי?
מה יאמרו עליי בלבבם של אלה שהכרתּי?
אני רוצה להשאיר אחריי שמחה.
מבט של זיכרון מתוק. תחושת אמת, גם אם לא תמיד הייתי מושלמת.
אני רוצה שיֵדעו – שפעלתי מתוך הלב.
אז אני בוחרת ביושרה.
לא כי זה קל.
אלא כי זו הדרך היחידה שלי להרגיש שלמה.
וזה, מבחינתי – העושר האמיתי.
