פרק 1 – למה בכלל לחנך?
כשהייתי אמא צעירה, חשבתי שחינוך זה לדעת להגיד "לא" בזמן. לדעת להציב גבולות, להבהיר מה מותר ומה אסור, ללמד דרך דוגמה אישית איך קמים בבוקר לבית הספר, איך מבקשים סליחה, איך אוכלים יפה ליד השולחן. זה היה חשוב לי, אבל עמוק בפנים הרגשתי שיש עוד משהו, משהו שאי אפשר להצביע עליו במפורש, אבל הוא שם – בפער שבין "להסתדר בחיים" לבין לצמוח בחיים.
בשנים האחרונות אני מתחילה להבין עד כמה הפער הזה עמוק. לא רק כאמא או סבתא, אלא גם כאישה מהלכת דרך, חוקרת לב ותודעה, תלמידה של החיים. אני שואלת את עצמי שוב ושוב: מה זה באמת חינוך? מה אני מאחלת לילדים שלי – שיהיו מוצלחים? שימצאו עבודה טובה? זוגיות? או שאולי קודם כל, שידעו להיות בני אדם טובים?
המילה "טוב" כל כך פשוטה, ובו בזמן – כל כך מהפכנית.
קאנט כותב: "המטרה של החינוך היא לא לגרום לילד להסתדר בעולם – אלא לפתח את הנטייה שלו להיות טוב".
אני עוצמת עיניים. נושמת פנימה. זה נוגע בי. זה מרגש אותי. זו אמת שמניעה בי משהו עתיק.
בתוך כל ילד – וגם בתוכי – יש זרעים. זרעים של אהבה, של עדינות, של אמת, של צדק. זרעים שלא תמיד קיבלו מים. לפעמים קיבלו דווקא ניתוק, לחץ, השוואה. לפעמים אפילו הכחשה. אבל הם שם. ואם אני מתחייבת לחינוך אמיתי – המשמעות היא לבחור להשקות אותם. יום אחרי יום. גם בי. גם באחרים.
אני נזכרת ברגע קטן עם אחד הילדים. הוא בא אליי מתוסכל: "אמא, הם לא שיחקו איתי." הלב שלי מיד רצה להגיד "לא נורא, מחר ישחקו", או אולי לחפש אשמים – "מי זה שלא נתן לך לשחק?". אבל עצרתי. התבוננתי בו. ראיתי את הזרע הזה שמבקש הבנה. לא פתרון. לא ניחום. רק להרגיש שרואים אותו.
אז חיבקתי אותו ואמרתי: "זה באמת לא נעים. זה מרגיש בודד כזה, אה?" והוא רק הנהן. ואני הרגשתי – ברגע הזה חינכתי. לא לתגובה, אלא להקשבה. לא למה שצריך, אלא למה שקורה בלב.
החינוך הוא לא רק מה שאנחנו אומרים, אלא האופן שבו אנחנו רואים.
והשאלה שאני לוקחת איתי עכשיו לכל מפגש היא: האם אני רואה את הילד הזה בעיניים של מי שמאמינה בטוב שבו?
קאנט כתב שהחינוך הוא אמנות. ואני מסכימה. זו לא שיטה. לא מתכון. זו הזמנה מתמשכת להקשבה, לדיוק, לאהבה. לא כדי לייצר אזרח ממושמע, אלא כדי לעורר את האנושי שבו. זה שידע להקשיב למצפונו גם כשלא מסתכלים עליו. זה שיבחר בטוב גם כשזה לא כדאי.
ולפני שאני מחנכת את האחר – אני פוגשת את עצמי: האם אני מאפשרת לעצמי לגדול מתוך אהבה?
כי גם אני, בסך הכול, ילדה בתנועה, לומדת בכל יום מחדש איך לטפח את הזרעים שבי.
