פרק 4 – תרבות פנימית
כשהייתי ילדה, "תרבות" הייתה בשבילי מוזיאון, תיאטרון, אולי ספרייה.
אחר כך, כשגדלתי, הבנתי שתרבות היא הרבה מעבר. היא לא מה שמוצג החוצה – אלא מה שמוטמע פנימה.
היא לא רק ידע, אלא גם האופן שבו אנחנו נושאים את הידע הזה בתוכנו – עם לב, עם רגישות, עם מידה.
קאנט כותב שתרבות היא מה שמפריד בין האדם לבין שאר בעלי החיים.
אבל לא באופן מתנשא, אלא כהבנה עמוקה – שיש בנו פוטנציאל לתודעה מוסרית, לחשיבה מסודרת, להרגלים שמאפשרים חופש פנימי.
והוא מחלק את התרבות לשניים: היבט פיזי והיבט תודעתי.
הפיזי – כמו לזחול, לקפוץ, לשחות, לשחק – התפתחות דרך תנועה וחושים.
והתודעתי – כל מה שמתחיל במחשבה ונוגע בנפש.
אני עוצמת עיניים וחוזרת לרגעים שבהם ראיתי את זה קורה ממש מולי.
בתי הקטנה, שקטה בפינת החדר, יוצרת עולמות שלמים ממש מתוך כמה צעצועים פשוטים.
אף אחד לא לימד אותה איך "לשחק נכון".
אבל המוח שלה, הדמיון שלה, הנשמה שלה – כולם פועלים יחד בריקוד פנימי.
היא מלמדת את עצמה סבלנות.
היא בודקת גבולות.
היא חוקרת מערכות יחסים.
היא מטפחת את התודעה שלה – מבלי שהיא אפילו יודעת מה זה אומר.
קאנט כותב על חשיבותם של הרגלי חשיבה – ההבנה שילדים צריכים ללמוד לעיתים לשבת, להתרכז, להתאמץ, לא רק לשחק ולנוע.
שזה לא עונש. זו מתנה.
כי ככה מתפתחת היכולת להחזיק תהליך, להישאר עם שאלה פתוחה, לסיים משהו שהתחלתי.
אני מודה שלא תמיד זה פשוט.
במיוחד כשכל העולם דוהר, והמסכים מפתים, והקצב מהיר.
אבל דווקא אז – אני זוכרת:
הילדה הזאת, שעכשיו רוצה לעבור לדבר הבא, זקוקה לי שהשאר.
שאזכיר לה שיש עומק. שיש המשכיות. שיש משמעות.
ואז אני נזכרת גם בעצמי.
כמה אני בעצמי משתוקקת לתרבות פנימית.
לא עוד ידע, לא עוד גירוי – אלא מרחב שבו אני יכולה לחשוב.
לשהות. לעכל.
לתת למילים לגדול בתוכי.
לתת לרגשות להתבשל.
כי תרבות, בשבילי היום, היא לא כמה אני יודעת – אלא איך אני חושבת.
איך אני פוגשת את מה שאני פוגשת.
איך אני נושמת את היום, מקשיבה לעומקו.
אז כשקאנט מבקש מאיתנו לטפח בילדים את ההרגל לחשוב – אני מהנהנת.
אבל לא רק לילדים. גם לעצמי.
כי כל רגע שבו אני בוחרת לא להגיב מייד,
שבו אני שואלת שאלה במקום למהר לתת תשובה,
הוא רגע שבו התרבות שבי מתרחבת.
