פרק 9 – לעמוד מול עצמי
יש ימים כאלה, שאני מרגישה טוב – עד שאני פותחת את הטלפון.
פתאום מישהי מצליחה יותר, נראית יותר, טסה יותר, מדברת טוב יותר.
ופתאום הלב שלי מצטמצם.
לא כי משהו בי חסר – אלא כי הסתכלתי החוצה, ושכחתי להביט פנימה.
קאנט כותב שכשאנחנו מעודדים ילדים להשוות את עצמם לאחרים – אנחנו בעצם מעוררים בהם קנאה.
והוא צודק.
כי השוואה היא שורש של חוסר שקט.
היא מרחיקה אותנו מהמהות, ודוחפת אותנו למדוד את עצמנו בסרגל של מישהו אחר.
והתוצאה? או שנרגיש "פחות", או שננסה להיות "יותר" – אבל תמיד ביחס למישהו אחר.
אבל קאנט מציע משהו אחר, עמוק ויפהפה:
להשוות את עצמנו לא לאחרים – אלא לאידיאל מוסרי פנימי.
לא לשאול "כמה אני ביחס לאחרים", אלא "כמה אני ביחס למה שאני יודעת שנכון לי להיות."
כשקראתי את זה – נשמתי.
כי זה החזיר אותי הביתה.
לא אל התחרות, אלא אל הייעוד.
לא אל ההישג, אלא אל הדרך.
אני נזכרת בשיחה עם בתי.
היא חזרה הביתה נעלבת – ילדה אחרת קיבלה יותר תשומת לב, ציור שלה תלה במקום בולט.
"גם אני ציירתי יפה," היא אמרה לי בעיניים רכות.
ואני, לרגע, כמעט אמרתי: "הציור שלך עוד יותר יפה!"
אבל עצרתי.
במקום זה אמרתי: "מה את הכי אוהבת בציור שלך?"
והיא התבלבלה לרגע, ואז חייכה: "את זה שהלב יצא בדיוק כמו שרציתי."
וזה היה רגע של ניצחון. לא על הילדה האחרת – אלא על ההשוואה.
היא הפנתה מבט פנימה.
היא זכרה למה יצרה מלכתחילה.
וזה מה שחשוב.
גם אני לומדת לעשות את זה כל הזמן.
לא ליפול למלכודת ההשוואה – אלא לשאול:
האם אני מתקדמת בדרך שלי?
האם אני נאמנה למהות שלי?
האם אני חיה את האמת שלי, גם אם היא שקטה יותר, איטית יותר, אחרת?
כי האמת היא – תמיד יהיה מישהו ש"יותר ממני" במשהו.
אבל רק לי יש את המסלול שלי.
ורק אני יודעת כמה דרך עשיתי כדי להיות כאן.
וכשאני זוכרת את זה – הלב שלי מתרחב.
קאנט מזכיר לנו גם שהדתות לא מחנכות לענווה דרך השוואה – אלא דרך מפגש עם אידיאל מוסרי נעלה.
וכמה שזה נכון.
הצניעות האמיתית לא באה מכך שאני "קטנה" ליד מישהו גדול,
אלא מכך שאני עומדת ביראה מול משהו גבוה ועמוק ממני –
ומבקשת להתקרב אליו, לאט, בדרכי, באהבה.
אז היום, כשאני פוגשת קנאה – בי או בילדה שמולי – אני לא מדחיקה אותה.
אני רואה אותה. אני מבינה מאיפה היא באה.
ואז אני לוחשת בלב:
"את לא צריכה להיות מישהי אחרת. רק לחזור לעצמך."
