השעון שהונח בדרכי🧭
בשדה פתוח אני פוגשת בשעון שמוביל אותי למסע פנימי של חקירה ומשמעות. סיפור אישי על מורכבות, סדר פנימי, והזכרות בקיומו של יוצר – גם כשדברים נראים מבלבלים או מקריים.
על הסדר הפנימי שמבקש להיזכר
אני צועדת לבדי בשדה פתוח, בלי מטרה ברורה. רק אני והאדמה שמתחת לרגליי, והשקט הזה שלפעמים צועק בתוכי. אני מרימה את הראש ונתקלת במשהו מונח על הקרקע – שעון. הוא לא שלי, ולא נראה כאילו נפל ממישהו זה עתה. הוא פשוט שם. מונח. כמו מחכה לי.
אני מתכופפת, מרימה אותו, מביטה בו. משהו בו מושך אותי להתבונן לעומק. אולי זו התנועה המחזורית של המחוגים. אולי זו הזכוכית שמחזירה את אור השמש. ואולי זה הרגע הזה שבו משהו בתוכי עוצר. עוצר כדי לשאול.
מי עשה אותו?
אין בי ספק. השעון הזה לא נוצר במקרה. מישהו עיצב אותו. מישהו חשב עליו, חיבר את חלקיו, חקר את תנועתו, תכנן את התכלית שלו.
ובדיוק שם, בשדה הפתוח הזה, מתחילה להתגלגל בי מחשבה שלא נותנת לי מנוח – אם לשעון הזה יש יוצר, אז גם לי. גם אני, כמוהו, יצירה מדויקת. גם אני מורכבת מחלקים, מחיבורים, ממנגנון שמבקש לפעול בהרמוניה, גם אם לעיתים נדמה לי שמשהו השתבש.
אני נזכרת בכל הפעמים בהן חשתי אבודה, מפורקת. בכל הרגעים שבהם ניסיתי להבין את עצמי – למה אני נמשכת למשהו מסוים, למה אני פועלת כמו שאני פועלת. אולי, כמו עם השעון, גם כשאני לא מבינה את כל החלקים בתוכי – זה לא אומר שאין בהם משמעות. זה רק אומר שהמורכבות שלי עמוקה יותר ממה שאני יכולה להבין כרגע.
ויליאם פיילי דיבר על זה. הוא אמר שגם אם יש חלקים במנגנון שאינם ברורים, עדיין ברור שהייתה כוונה מאחוריהם. שיש תכנון. שיש משמעות גם למה שטרם פוענח.
האם גם אני נושאת בתוכי כוונה שקדמה לי? סדר נסתר שמארגן את מה שנראה כאקראי?
האם הנשמה שלי נבנתה ביד אוהבת, חכמה, סבלנית, שהציבה בי את כל הכלים הנחוצים – גם אם לפעמים איני יודעת להשתמש בהם עדיין?
אני מתבוננת שוב בשעון שבידי. ואז שואלת שאלה נוספת: מה אם השעון הזה מסוגל להוליד שעון נוסף? מה אם גם אני, בדיוק כמוהו, לא רק פועלת בעולם – אלא יוצרת. משכפלת חיים, מרחיבה השפעה, מדליקה נרות מאור פנימי?
ההתבוננות הזו ממלאת אותי ביראה. כמו קול עתיק של תבונה שמזכיר לי בעדינות: אינך טעות. אינך מקרית. את בנויה מתוך חכמה עמוקה ומיוחדת, ואת מהלכת בעולם כדי להזכיר גם לאחרים את הסדר שבתוך הכאוס.
מאז אותו יום, אני נושאת איתי את השעון ההוא. לא תמיד עליי פיזית, אבל בלב. הוא הפך לי לסמל. תזכורת. שאם אשכח מי אני, או למה באתי, תמיד אוכל להיזכר – שיש לי יוצר. שיש בי סדר. שיש מטרה לתנועה שבי, גם אם היא איטית, גם אם היא שקטה.
וכל עוד אני זוכרת את זה – אני ממשיכה לנוע.
