גברת מגונדרת – מסע הלב פרק שישי : השקט שמתחת לרעש 🕊
העולם רועש.
חדשות, הודעות, משימות, תזכורות.
ולפעמים- גם הלב שלי רועש.
מחשבות שרצות כמו רכבת, רגשות שמתערבלים לי בבטן, פקקי כאב מהעבר וציפיות מהעתיד.
אבל בתוך כל זה – אני מגלה משהו אחר.
יש מקום.
שקט.
עמוק, יציב, נושם.
והוא תמיד שם, מחכה לי.
אני לומדת – השקט הזה לא תלוי בחוץ.
לא תלוי אם הילדים ישנים, אם כולם מרוצים, אם היום הסתדר לי.
השקט הזה חי בתוכי, ואני רק צריכה לעצור לרגע… כדי לזכור.
אני עוצמת עיניים. מניחה ידיים. נושמת.
לא כדי לברוח מהחיים – אלא כדי לשוב אליהם.
אני מרגישה את כפות הידיים שלי, את הזרימה.
אני נזכרת שיש לי גוף – ושיש לו חוכמה משלו.
שלא הכול בראש. שלא הכול צריך להבין.
התחלתי לקרוא לזה קפסולות של שקט.
רגעים קטנים שבהם אני מניחה את כל העול – ומרשה לעצמי להיות.
לפעמים זה דקה לפני התנעה של האוטו.
לפעמים זה שנייה לפני שאני עונה למישהו.
ולפעמים – זה ממש בתוך הכאוס.
כמו להיכנס למערבולת רק כדי למצוא את המרכז שלה.
פעם פחדתי מהרעש שבי.
חשבתי שאם אעצור – יתגלה כאב.
אבל מה שגיליתי, זה שהכאב אמיתי –
אבל גם השקט אמיתי.
והוא חזק יותר. הוא מחזיק אותי.
הוא מרפא אותי.
אז אני לא מחפשת להעלים את הרעש.
אני פשוט לומדת לשחות דרכו – לאט, בעדינות, בנשימה.
וכל פעם שאני מצליחה להיזכר בזה –
משהו קטן משתנה.
משהו בי מתייצב.
ואני מרגישה – שזהו רגע של טרנספורמציה.
לא מהפך קולני. לא הכרזה גדולה.
אלא צעד קטן, אמיתי, שמזיז אותי מבפנים.
