💠לראות את צלם האדם – גם כשקשה לאהוב

לראות את צלם האדם – גם כשקשה לאהוב

✨ תיאור קצר לפוסט:

בעקבות קריאה פילוסופית נוקבת על אהבה מוסרית, אני מתבוננת מחדש בקשרים הכי מאתגרים בחיי – ובאפשרות לאהוב גם כשזה כואב, מרתיח או מפחיד. לא מתוך הזדהות או ויתור, אלא מתוך עומק של הקשבה פנימית.

🌿 הסיפור:

לפעמים נדמה לי שציווי "ואהבת לרעך כמוך" נכתב במיוחד כדי לטלטל אותי מבפנים. לא כדי להנעים את זמני, אלא כדי לאתגר אותי בדיוק במקום שבו הכי קשה לי – לאהוב גם כשאני נפגעת. גם כשאני כועסת. גם כשאני לא מסכימה.

קראתי לא מזמן מאמר על הפילוסופית שרון קרישק, החוקרת את משנתו של סרן קירקגור, פילוסוף דני מהמאה ה-19, שחקר את מהות האהבה. הוא לא הסתפק באהבה רומנטית או ברגש חולף – אלא חיפש את מה שהוא קרא לו "אהבה נכונה". אהבה כדרך חיים. אהבה שמבוססת על מוסר ועל ראיית האדם באשר הוא – לא דרך העדשות של האינטרסים שלי, אלא כפי שהוא באמת. והמשפט הזה נגע בי כמו להב: "האנוכיות של האוהב".

כמה פעמים רציתי שיאהבו אותי בדיוק כפי שאני… אבל אני, האם אני מצליחה לאהוב כך את הזולת?

בין השורות של המאמר, מצאתי את עצמי מתבוננת מחדש בקשרים שמפעילים אותי: אדם מסוים במשפחה, שמילה אחת ממנו יכולה להבעיר בי את כל הסבלנות שעמלתי לבנות. אישה שפעם הייתה קרובה, והתרחקנו בנתיב של כאב, ביקורת ואי-הבנה. שכן שנראה בעיניי כאילו כל כולו עוינות. וכמה קל לי לשפוט, להרחיק, לסגור את הלב.

אבל מה אם, כמו שקירקגור מציע, אנסה לראות את צלם האדם שבכל אחד מהם?

לא על סמך המעשים, ולא לפי מידת החיבה שאני חשה כלפיהם – אלא רק על פי עצם היותם בני אדם. פגיעים. סובלים. זמניים.

יש משהו עוצמתי כל כך ברעיון הזה: שכל אחד מאיתנו, גם כשנדמה שהוא קשוח, רע או מרוחק – נושא בתוכו פצע. שאולי אני לא יודעת עליו כלום. והידיעה הזו… היא משנה את הלב.

קירקגור מדבר על "ביטול עצמי", לא כוויתור או מחיקה – אלא כהסכמה להניח רגע את העדשות שלי, ולהסכים לראות. לא דרך הפחדים שלי, לא דרך הציפיות שלי, אלא מתוך חמלה שקטה. מתוך זיכרון שגם אני אנושית, פגיעה, משתדלת.

אני לומדת, אט־אט, לאהוב לא את מי שאני רוצה שיהיו – אלא את מי שהם באמת. לפעמים אני מצליחה. לפעמים ממש לא. אבל אני ממשיכה לתרגל. לשאול את עצמי – איך הייתי רוצה שיתייחסו אליי, אילו היו רואים את הפנים שמעבר למילים הקשות? את התום שמסתתר מאחורי שגיאה? את הפחד שמתחת לכעס?

ככה אני מתחילה לאהוב מחדש. לא אהבה שמבקשת תגמול. לא אהבה שזקוקה להיענות. אלא אהבה שנובעת מהמקום שבו כולנו אחד – במקום הכי עמוק ואנושי.

וזה אולי הציווי האמיתי: לראות את צלם האדם – גם כשקשה. גם כשכואב. גם כשאני לא יודעת איך.