✨ פרק 10: ממתינה לאור- על אמונה בזמנים של חושך
יש זמנים שבהם האור לא נוכח.
או לפחות, לא נראה לעין.
הימים הופכים לאיטיים יותר, הלב כבד יותר, והמילים… מתמעטות.
זה לא כאב חד, זו לא סערה, זו עננה שקטה כזו, שנוחתת לאט, עוטפת.
פעם הייתי נבהלת מהחושך הזה.
ניסיתי לגרש אותו, להילחם בו, להדליק כל מנורה אפשרית רק שלא אישאר שם.
אבל גיליתי משהו אחר:
לפעמים האמונה נולדת דווקא שם, איפה שאין אור.
איפה שאין ודאות, ואין תשובות, ואין אפילו תקווה גדולה.
יש רק לב, שמסכים להישאר פתוח.
אני לא מדחיקה.
אני לא מייפה.
אני פשוט נשארת נוכחת עם כל מה שיש.
עם הדממה, עם הדמעות, עם התחושה שאין כיוון.
ובדיוק שם , נולדת אמונה שקטה.
כזו שלא מתבססת על הבטחות, אלא על הסכמה.
הסכמה להיות.
הסכמה להרגיש.
הסכמה להאמין גם כשאני לא רואה לאן זה הולך.
הבנתי שהאור לא תמיד בא מבחוץ.
לפעמים הוא נדלק בתוכי, רק כשאני מפסיקה לחפש אותו.
כשהלב שלי מספיק רך כדי להכיל גם את הצל.
היום, כשמגיעים רגעים כאלה, אני כבר לא בורחת.
אני לא ממהרת לצאת מהם.
אני שואלת:
מה מבקש להיוולד מתוך החושך הזה?
ואני נשארת… עם לב פתוח, עם נשימה רכה, ועם אמונה ,
שהאור עוד יבוא. ואולי… הוא כבר כאן.
בתוך הרכות. בתוך הקבלה. בתוך הלב שלי.
