✨ פרק חדש במסע הלב – להצית מחדש את אנרגיית החיים
רגעים של ריק, עייפות, שקט שלא נושא השראה, הם לא סוף, אלא התחלה.
בפרק אישי ועדין, גברת מגונדרת מגלה שהריפוי טמון בבחירה להמשיך לחלום, גם כשאין כוחות.
לא זינוק דרמטי, אלא צעד קטן, שמניע את הלב בחזרה לחיים.
להצית מחדש את אנרגיית החיים – כשאני בוחרת לחלום
גם כשמשהו בי כבה, אני מגלה שהלב עוד פועם.
ריפוי בשבילי הוא לא יעד, אלא בחירה יומיומית לשוב אל החלום.
יש ימים שאני מרגישה כאילו משהו כבה בי.
לא דרמה, לא כאב גדול.
פשוט סוג של עייפות. של ריק. של שקט ריקני, כזה שאין בו השראה.
ובדיוק כשאני מתרחקת ממני, אני נזכרת.
ברגעים כאלה, אין לי אלא לשוב למסלול של הריפוי.
לא כי אני חולה, לא כי משהו בי מקולקל, אלא כי אני חיה.
וחיים, מבחינתי, הם תנועה מתמדת של ריפוי.
ריפוי, כך למדתי, הוא לא יעד.
הוא מסע.
הוא הבחירה שלי, יום אחרי יום, לשוב ולחלום.
לחלום על עצמי חיה. פועמת. מלאה באור.
אני מדמיינת את עצמי כמו רכבת שיוצאת ממנהרה.
הקטר עוד עייף, המסילה עוד לא לגמרי ברורה,
אבל ברגע שאני מעלה בעיני רוחי את החלום, קורה קסם.
אני לא מחכה שהוא יתממש.
אני פשוט בוחרת להתכוונן אליו.
והלב, כאילו מגיב מיד, ומזרים עוד טיפת חיים.
אני לא צריכה מדיטציה משוכללת, ולא קפסולת קסם.
לא מימד חמישי, לא דיבור עם מלאכים.
רק שאלה פשוטה שמחזירה אותי אל עצמי:
מה החלום שלי היום?
ואיך אני בוחרת להתקרב אליו, אפילו בצעד קטן?
כי החלום שלי, הוא הדלק שלי.
הוא זה שמזכיר לי את הדרך, גם כשאני בעין הסערה.
והריפוי האמיתי מתחיל כשאני מפסיקה להילחם בעצמי.
כשאני שמה לב לכמה מעט אנרגיה יש לי ומקבלת את זה.
כמו שאני.
אני לוחשת לעצמי:
זה בסדר להיות עייפה.
זה בסדר לעצור.
אבל מה אני כן יכולה לעשות עכשיו, שיקרב אותי לחיים שאני חולמת לחיות?
אולי רק לשים יד על הלב.
לנשום.
לזכור, שהאור עוד כאן.
שהחיים לא ויתרו עליי.
ושאני לא מוותרת עליהם.
וזה כל הקסם.
