לעלות למעלה – על הדרך ולא על היעד
אני מבינה היום משהו מהותי שלא תמיד היה לי ברור. כשאני מנסה לבדוק בציציות של כל דבר, להיות כל הזמן עסוקה במגרעות שלי, אני לא מצליחה באמת להירגע. יש מקום לבדיקה, להתבוננות, לשיפור עצמי. אבל כשזה הופך למרכז חיי, משהו בי נתקע. אני לא מתקדמת באמת, והמערכת כולה לא מוצאת רוגע.
במהלך אחד המפגשים האחרונים שלי, סיפרו לנו על אישה בכירה מאוד בעולם ההייטק, אישה שבנתה מאפס חברה עצומה שמגלגלת מיליונים. כששמעתי על הסיפור שלה, משהו בתוכי עצר לרגע. דיברו על כך שהיא שיתפה בכאב גדול: היא מצליחה לגייס את הטופ של הטופ, אנשים מבריקים שיש להם לכאורה כל סיבה להיות שמחים, ובכל זאת היא פוגשת אותם מתוסכלים, עייפים וריקים. היא הודתה: "ההישגים לא מביאים שמחה. זו תחושת כישלון להגיע ליעד ולהרגיש שזה לא זה". המילים האלו הדהדו בי עוד זמן רב אחרי המפגש.
וזה גרם לי לחשוב על מפגשים שהיו לי עם אנשים בדרך שלי, כאלה שחוו משברים עמוקים ובחרו לצעוד דרך חדשה לגמרי. כמו אישה שפגשתי לפני כמה חודשים, שעברה אובדן עצום, וכשנראה היה שהחיים שלה מתפוררים, היא בחרה להתחיל מסע של ריפוי דרך יצירה. היא התחילה לצייר, בתחילה בקווים רועדים וחסרי ודאות, עד שהבד התמלא בצבעים חיים ומלאי נשמה. היא סיפרה לי שהקווים האלו הפכו להיות הדרך שלה לנשום מחדש, להחזיר לעצמה את הכוחות ולגלות שמאחורי הכאב מסתתרת אפשרות לחיים אחרים, מלאים יותר.
וזה פתח לי חלון להבנה עמוקה: הסוד האמיתי של החיים הוא לא לאן אני מגיעה, אלא מי אני הופכת להיות בדרך. השיר היפה אומר "עלה למעלה עלה", והיום אני מבינה: לא בכסף, לא בכבוד, לא במעמד. המעלות שלי הן אלה שמעלות אותי. זו עבודה פנימית.
ואז נזכרתי ברגע מאוד אישי. זה היה אחרי תקופה לא פשוטה, ימים של בלבול, אובדן כיוון ועייפות גדולה. מצאתי את עצמי יוצאת מהבית רק כדי לנשום קצת אוויר, ובאחת ההליכות שלי עצרתי מול עץ זית עתיק. פשוט עמדתי שם, מניחה יד על הגזע המחוספס. פתאום עלה בי בכי שלא הבנתי מאיפה הוא בא. בכי על הדרך הארוכה שעשיתי, על הכאב שנשאתי, על החלומות שוויתרתי עליהם בדרך. עמדתי שם, מחבקת עץ, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב הרגשתי, אני לא צריכה להגיע לשום מקום כדי להרגיש שלמה. אני כאן, וזה מספיק. המפגש הזה עם עצמי, עם השקט ועם הטבע, הפך להיות שיעור ענק עבורי: לפעמים העלייה למעלה מתחילה מלעמוד בשקט במקום, לנשום ולהסכים להיות עם מה שיש.
כשאני מכחישה את הכוחות האמיתיים שלי, את הפוטנציאל האינסופי שבתוכי, החיים עצמם מתחילים להחזיר לי את ההכחשה הזו. אבל כשאני דורשת את הכוחות שלי, כשאני פוגשת אותם באומץ, הם פוגשים אותי בחזרה. זה אולי נשמע פשוט, אפילו בנאלי, אבל ככה זה עובד. מה שאני נותנת לחיים, זו האהבה, השמחה, השפע שאני מקבלת בחזרה.
לא קל לי תמיד ליישם את זה. היו לי ימים לאחרונה שבהם הרגשתי שאני מתרסקת, שאין לי כוח, שהכול לא מסתדר. דווקא ברגעים כאלה, כשאני סוטה מהשביל, אני מרגישה את הסטירה הקטנה של החיים שמחזירה אותי למרכז. וזה לא עונש, זו מתנה. זו בריאות. כמו מערכת חזקה שמזהה מזון מקולקל ומשחררת אותו מיד החוצה. זה אולי לא נעים, אבל זה סימן שהמערכת חיה ופועלת.
בתוך כל זה אני לומדת להיות רכה עם עצמי. במיוחד עכשיו, בתקופה של התאוששות אישית וקולקטיבית. יש דברים גדולים שאנחנו כעם עדיין בתוכם, אבל ברמה האישית, יש לנו הרבה מה לעשות כדי להחזיר לעצמנו רוגע, נשימה וחוסן.
אחד הכלים שמצאתי הוא הנשימה. לא סתם שאיפה ונשיפה, אלא נשימה מודעת שמכניסה נינוחות אל תוך המערכת. אני מתרגלת: שואפת לאט ארבע שניות, עוצרת את הנשימה, ואז משחררת בעדינות. לפעמים אני מאריכה את ההחזקה והנשיפה, ומרגישה איך השקט מתפשט בי. אני לומדת מזה המון: לפעמים הדרך למעלה עוברת דווקא דרך המקומות הקרים, הכואבים, הלא נוחים. אבל שם, שם מתגלה הכוח האמיתי שלי.
