🌿 כשאני רואה את מה שלא ראיתי מעולם
מה הקשר בין תת-המודע שלנו, האישיות והראייה? בעקבות מאמר מרתק על העיניים הפנימיות שלנו, מסע אישי בעקבות מה שנמצא ממש כאן, מעבר למה שנראה.
לפעמים דווקא כשאני עוצמת עיניים, אני מתחילה לראות באמת.
אני יושבת מול החלון בבית הקטן באילת, מביטה אל האור המשתנה שמפלח את העלים. רכות כזאת, כמעט שקופה. נדמה לי שפעם לא הייתי מבחינה בדברים האלה. הייתי עסוקה בלתכנן, לחשוב, להבין. העיניים הסתכלו, אבל לא באמת ראו.
ואז קראתי את המאמר הזה. על איך המוח שלנו רואה דברים עוד לפני שאנחנו שמים לב, איך התת-מודע קולט מידע מבלי שנספיק להיות מודעים לכך בכלל. כמה חכמה יש בגוף. כמה עומק מסתתר מאחורי כל מבט.
אני חושבת על עצמי. על כל כך הרבה החלטות בחיי, שלא ידעתי להסביר, ובכל זאת הרגשתי שהן מדויקות. איך לפעמים אני הולכת ברחוב, עוצרת פתאום, פונה שמאלה, ומשהו טוב קורה. או כשאני נכנסת לחדר ויודעת בלי להבין למה, מי האדם שאיתו כדאי לי לדבר.
בעקבות המאמר הבנתי: יש בי עיניים פנימיות. עיניים שמדברות ישירות עם הלב, עם התודעה העמוקה, עם חלק בי שרואה מעבר למה שמופיע במראה. וזה לא מיסטיקה, זו פשוט הדרך שבה המוח שלי פועל. הוא מסנן, בוחר, מתרגם בהתאם למה שאני מאפשרת לו לראות.
ופתאום עלה בי זיכרון. לפני שנים, כשעוד חייתי באבל עמוק אחרי מותו של שאול, הייתי יוצאת להליכות ארוכות בשפת הים. הראש היה כבד, הגוף איטי, אבל משהו בי בחר להמשיך. לא פעם, כשסובבתי את המבט, ראיתי פתאום צדף בצורת לב. לא אחד, לא שניים, עשרות. כאילו המציאות בחרה לנחם אותי, לדבר איתי בשפת הסימנים הסמויה שלה.
היום אני מבינה, אולי הצדפים תמיד היו שם. אבל רק כשהלב שלי היה פתוח להרגיש, רק כשהתודעה הייתה פנויה לרגע לנוח, רק אז ראיתי אותם. וזה בדיוק מה שהמאמר לימד אותי: האישיות שלנו, ובמיוחד הפתיחות שלנו להתנסויות, משנה את מה שהעיניים מסוגלות לקלוט. אנשים פתוחים, כך כתבו, רואים יותר. כי הם מאפשרים למידע לעבור דרך פחות מסננים.
אני לומדת לתרגל פתיחות. דרך המדיטציה, דרך נשימה, דרך סקרנות חדשה כלפי החיים. אני לומדת לסמוך על התחושות שעולות בי, גם כשאני לא יודעת להסביר אותן. כי לפעמים, דווקא מתוך הרפיה, מתוך אמון, המבט מתרחב, והעולם מגלה לי את עצמו.
והיום, כשאני יוצאת מהבית, אני יודעת: מה שאני רואה הוא רק חלק ממה שקיים. אבל מה שאני מרשה לעצמי לראות , זה כבר עולם ומלואו.
