כשהים נפתח – שיעור באינטימיות עם החיים
בחירה להישאר קרובה אל עצמי גם כשהגלים סוערים, היא שמגלה את הדרך לעומק, לאמת, ולאינטימיות אמיתית עם החיים.
כשאני מסכימה להישאר נוכחת, גם מול הפחד, הים שבתוכי נפתח.
יש רגעים בחיים שבהם אני בוחרת להישאר. לא לברוח, לא להסתיר, לא להתכווץ, אלא להישאר. נוכחת, מלאה, עם כל מה שאני. זה לא תמיד קל. לפעמים הגוף רוצה להתרחק, הלב רוצה להגן על עצמו, והמחשבות מנסות להסביר למה עדיף לסגת. אבל כשאני נשארת, משהו נפתח.
במדיטציה זה קורה לי שוב ושוב, בהתחלה אני מחכה שזה ייגמר, לא נוח לי, אני חסרת שקט. ואז, בלי ששמתי לב, מגיע הרגע שבו משהו מתהפך. הנשימה מעמיקה, והלב נרגע. אני מרגישה איך אני נכנסת פנימה, כאילו הים שבתוכי נפתח לשניים ומאפשר לי ללכת בשביל יבש בתוך המים. שם, בתוך השקט, אני פוגשת את עצמי באמת.
הסיפור של יציאת מצרים תמיד מזכיר לי את זה, לעמוד מול הים הסגור, מול הלא נודע, ולשמוע את ההזמנה להניח לפחד, לישון על זה, ולתת לבוקר החדש לפתוח את הדרך. גם בתוכי יש ימים סוערים, יש רוחות ויש גלים, אבל רק כשאני מסכימה לשקוע לעומק, אני מגלה את מה שמסתתר שם היופי, החיים, וגם השאריות שאני רוצה לנקות.
למדתי שמה שפותח את הלב שלי באמת הוא ההסכמה לקבל. להיות פגיעה, להיות גלויה. וזה לא תמיד פשוט, במיוחד כשאני מרגישה חזקה ועצמאית. אבל דווקא שם, במקום שבו אני מסכימה להיות חשופה, נולדת קרבה אמיתית, עם עצמי, עם הזולת, ועם החיים עצמם.
לפעמים זו שיחה אינטימית עם אדם קרוב, לפעמים זו בחירה לעצור ולעזור בלי לחשוב על השעון, ולפעמים זו פשוט ההסכמה לשבת רגע בשקט עם עצמי, גם אם הבוקר התחיל אחרת ממה שדמיינתי. ברגעים האלו אני מגלה שכל סוד שאני מחפשת, כבר חי בי, ומחכה שאקשיב לו.
