כשהעתיד נצבע בציפיות – על חופש הבחירה והכוח שבאמונה
העתיד נרקם בין מה שאני מצפה לו לבין מה שאני בוחרת ליצור
על הכוח המסתורי של ציפיות, לטוב או לרע, ועל המקום שבו הרצון החופשי פותח דלת לדרך חדשה, גם כשהגורל נראה חתום מראש.
אני מהרהרת בשאלה הזו לא פעם: עד כמה הציפיות שלי לגבי העתיד מעצבות אותו? ומה קורה כשהן נושאות איתן פחד או תחזית קודרת?
במחקרי גוף נפש יש תופעה מרתקת שנקראת "נוסבו", ההפך המוחלט מפלסבו. אם פלסבו הוא ריפוי או שיפור במצב רק מתוך ציפייה לטוב, נוסבו הוא הרעה אמיתית במצב, רק כי אנחנו מצפים לרע. אפילו הגוף מגיב לכך, אנשים יכולים לפתח חולי רק מהאמונה שהם עתידים לחלות.
סיפור משנות השישים בארה״ב ממחיש זאת היטב: במפעל טקסטיל אחד, שמועה על חרק מסתורי ש"עוקץ את העובדים" התפשטה במהירות. פתאום עובדים רבים חשו סחרחורת, בחילה ואף הקיאו. בסוף התברר, לא היה חרק, לא היה רעל, רק האמונה והפחד שהפכו למציאות פיזית.
ואז אני שואלת את עצמי, מה קורה אם אנחנו, כחברה שלמה, משתכנעים שהעתיד כבר נקבע מראש? שאי אפשר לשנות אותו? האם זה לא סוג של מאסר מנטלי שאנחנו גוזרים על עצמנו?
הרי כשאני מביטה אל העתיד, אני לא באמת "רואה קדימה", אני מרכיבה תמונות מתוך זיכרונות, מתוך רגעים שכבר היו. הפנים של העתיד, במובן הזה, מצוירים מהעבר. זה משאיר מרחב גדול לפעולה של משהו אחר, הרצון החופשי.
נכון, יש אירועים שמתחייבים מחוקי הפיזיקה או משרשרת סיבות שהחלה הרבה לפני שנולדנו. אבל תמיד יש גם נקודות פתוחות, בהן אני יכולה לבחור, לשנות כיוון, לשים את כף ידי על המטבע שעד עכשיו התגלגל לו לבד, ולהחליט אם להפוך אותו או להשאירו כך.
ובסוף, הרצון החופשי הוא החוט הדק והחזק שמחבר בין מי שהייתי, למי שאני, ולמי שאהיה. הוא מעניק לי תחושת רצף, של חיים שיש בהם משמעות, גם אם מישהו מבחוץ יגיד שהכול כבר כתוב.
ואולי, גם אם הייתי יודעת שהגורל שלי קבוע, עדיין הייתי רוצה להאמין שבחירה חופשית היא שלי. כי עצם ההרגשה שיש לי בחירה, היא מה שהופך אותי לחיה, נושמת, יוצרת את דרכי.
