הכל אפשרי

אני יושבת רגע בשקט.מביטה החוצה דרך החלון. השמש זורחת, הרוח נעה בעדינות בין העלים, והעולם נראה כל כך ברור… כל כך מוחשי… כל כך אמיתי. אבל אז עולה בי שאלה… 

לא ביקשו ממני להשתנות — ביקשו ממני להיזכר מי אני באמת. אני זוכרת את הרגע שבו פגשתי לראשונה את המושג הזה:“שווי צורה עם הבורא.” הוא נשמע לי גדול. רחוק. כמעט… 

יש רגעים בחיים שבהם אני עוצרת ושואלת את עצמי –מהי בעצם עצמאות? לא במובן החיצוני, לא בהגדרה של חופש או שליטה,אלא עמוק יותר… במקום השקט שבתוכי. ואז אני חוזרת למילה… 

לא הכל השתנה ביום אחד.אבל היה רגע אחד…שבו הפסקתי להילחם. הפסקתי לנסות לשלוט,להבין הכול,לדחוף בכוח את החיים לכיוון שרציתי. וברגע הזה—משהו בי התרכך. ובאופן מפתיע…דווקא אזהמציאות התחילה לזוז. 🌊 הגוף… 

יש רגע כזה במסע שלישבו אני מבינה –שכל השנים ניסיתי. ניסיתי להבריא.ניסיתי להצליח.ניסיתי להגיע לאנשהו. אבל משהו בפנים עדיין הרגיש רחוק.כאילו אני רצה… אבל לא באמת מגיעה. ואז, לאט, משהו… 

אני מתעוררת בבוקר,ולפעמים נדמה לי שהיום הזה כבר קרה. אותן מחשבות.אותן תחושות.אותן תגובות. ואז עולה בי שאלה שקטה, כמעט לוחשת:האם זו באמת המציאות שלי —או רק הרגל שאני ממשיכה לחיות… 

לא פחדתי מהשינוי.פחדתי לגלות כמה זמן כבר לא הייתי אני. אני נכנסת לשבוע הראשון של "דרך המאסטר"ולאט לאט מבינה —זה לא עוד קורס. זו לא עוד שיטה.זו לא עוד הבטחה.… 

 הקליפות שלי – והאור שהמתין מתחתיהן הריפוי לא התחיל בגוף.הוא התחיל כשהעזתי לרכך את ההגנות. יש מושג בקבלה שמלווה אותי כבר שנים: קליפות.פעם חשבתי שמדובר בכוחות שליליים שצריך להילחם בהם.היום… 

כשאני מאזינה לגוף, לנשימה וללב – אני מגלה שהריפוי האמיתי נולד משחרור עדין ומתנועה מתמדת של חיים. המסע שלי אל הריפוי לימד אותי שתנועה, שחרור וגיוון הם מפתחות לחיים בריאים… 

ללמוד לדבר מתוך הלב – ולהפוך את הכעס לאור בתוך הלימוד אני מגלה את הכוח שבידיעה מי אני באמת, ואת הדרך להפוך רגשות כמו גאווה וכעס לאנרגיה בונה ומרפאת. זהו…