Skip to content
דף הבית » יצירה, כתיבה והשראה » יומן מסע מדריך כתיבה » איך מחשבה אחת יכולה להרוג – ואחרת להציל🎇

איך מחשבה אחת יכולה להרוג – ואחרת להציל🎇

    הכוח שבראש: איך מחשבה אחת יכולה להרוג – ואחרת להציל 🎇

    על הרגע שבו בחרתי לא להאמין לתחזית – אלא לעצמי. ואיך הגוף שלי התחיל להחלים, כששיניתי את הסיפור שבלב.

    כשקיבלתי את האבחנה – סרטן במעי הגס – התחלתי מסע עמוק לא רק של שינוי באורח החיים, אלא גם של שינוי התודעה. במילים עדינות אך חזקות, אני משתפת כאן איך הבחירה להאמין באפשרות לריפוי הפכה עבורי לתרופה של ממש. סיפור אישי על אפקט הפלצבו, הכוח ההרסני של נוצבו, והאחריות שיש לנו על המחשבות שמפעילות את הגוף.

    אני זוכרת את הרגע ההוא כאילו היה אתמול. ישבתי מול הרופא, מקשיבה למילים שנשמעות כאילו הן שייכות לסצנה מסרט דרמה – "סרטן במעי הגס." המילים שלו עטפו אותי בשקט צורם. אבל האמת? משהו בי כבר ידע. לא את האבחנה, אלא את הצורך. את הקריאה הפנימית לשינוי עמוק.

    מה שלא ידעתי אז, הוא עד כמה המחשבות שלי יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול שלי. עד כמה ההסכמה להאמין שאני יכולה להחלים – ולא להיכנע לציפייה הקטלנית של "אין תקווה" – היא בעצם התרופה החזקה ביותר שקיבלתי.

    קראתי לאחרונה מאמר שזעזע אותי, כי הוא חשף אמת שאני חיה בגופי ממש. יש אנשים שמתים – לא מהסרטן, אלא מהידיעה שיש להם סרטן. מוות כתוצאה מציפייה. לא מהמחלה, אלא מהאמונה שאין מה לעשות מולה. המוח שלהם פשוט כיבה את הגוף.

    בעולמות המדעיים קוראים לזה "אפקט נוצבו"– אותו אפקט שבו מחשבה שלילית, פחד או תחזית קטלנית, יוצרים תסמינים פיזיים ואף מובילים למוות. מקבילו החיובי, אפקט הפלצבו, מוכר לנו יותר – זה שגורם לגוף להשתפר גם כשניתנה לו רק "תרופת דמה". אבל מה שלא נאמר מספיק, הוא שהמוח שלנו – התודעה שלנו – מחזיק את היד על ההדק. לטוב ולרע.

    במהלך הדרך שלי, בחרתי לא רק להחלים – אלא גם להתמיר. לשנות תזונה, לנשום אחרת, לחשוב אחרת, ובעיקר – להרגיש אחרת. לחדול מלהאכיל את הסיפור על כמה העולם מסוכן וכמה הגוף שלי מקולקל. במקום זה, אימנתי את עצמי לראות בו שותף, בן ברית לריפוי.

    מילים שנאמרות לנו – כמו "חצי שנה לחיות" או "אין מה לעשות" – נטמעות בתודעה והופכות למציאות פנימית. אבל גם המילים שלנו לעצמנו הן בעלות כוח: כשהתחלתי לומר לגוף שלי "אני בוחרת לחיות", הוא התחיל להקשיב. לא מיד, לא בקלות – אבל בעקביות.

    למדתי מהמאמר, ומהחיים עצמם, שמה שאנחנו מאמינים עליו – הופך להיות הגוף שלנו. קללה יכולה להרוג, כמו שאמונה יכולה לרפא. לא באגדות. לא בקסמים. אלא בכימיה של הגוף. במערכת החיסון שמגיבה לציפייה, בתקווה שמפעילה תאים, במחשבה שמחלישה – או מחזקת – את שריר החיים.

    יש לי אחריות על התודעה שלי. לא כי אני אשמה אם משהו משתבש – אלא כי יש בי יכולת השפעה. וכשאני מפסיקה לחשוב על כל רעש בגוף כאיום – וכשאני זוכרת שהמוח שלי מחובר לכל תא ותא – אני בוחרת אחרת.

    אני בוחרת לראות בכאב מסר, לא עונש.
    אני בוחרת להקשיב לגוף שלי, לא רק לבדוק אותו.
    אני בוחרת להבין שמחשבה אחת – יכולה להרוג. אבל גם להציל.

    ולפעמים, דווקא מהמקום הכי חשוך, אני מגלה בתוכי אור חדש. אמונה שקטה. לא היסטריה של אופטימיות אלא ידיעה – עדינה, ברורה, פשוטה – שיש בי כוחות. שיש דרך.

    הכוח שבראש: איך מחשבה אחת יכולה להרוג – ואחרת להציל
    דילוג לתוכן