הדרך לפעולה אחרת – סיפור על אם ובנה💕
מריבות הן כמו גלים. לפעמים הן שקטות ומלטפות, ולפעמים הן סוערות ובלתי ניתנות לעצירה. כך הרגשתי בכל פעם שנכנסתי לוויכוח עם בני. אהבתי אותו יותר מכל, אך כשהיה עולה נושא טעון, נדמה היה שאין דרך לעצור את הסערה.
הוויכוחים שלנו תמיד התחילו מדברים קטנים. האם הכין שיעורי בית? מדוע שכח לסדר את החדר? למה לא ענה לטלפון? לכאורה, שטויות. אך מתחת לפני השטח הסתתרו רגשות עמוקים יותר, כמו נהר שזורם מתחת לקרקע.
באחת הפעמים, כשהרוחות שוב התלהטו, עצרתי לרגע והתבוננתי בו. ראיתי אותו, באמת ראיתי אותו. לא רק את המילים הכועסות ולא את חוסר הסבלנות בעיניו, אלא את הילד הקטן שלי, שבכל ריב חיפש אישור, אהבה, הבנה. "על מה אנחנו באמת רבים?" שאלתי את עצמי בשקט.
ופתאום הבנתי – הריבים שלנו אינם על הנושא עצמו. הם על צורך עמוק יותר. אני רוצה שירגיש שאני שם בשבילו, שהוא חשוב לי. והוא? הוא רק רצה שאקבל אותו כפי שהוא, בלי שיפוטיות. הריב לא היה על החדר שלא סודר, אלא על כך שהוא רצה תחושת עצמאות. לא על השיעורים שנשכחו, אלא על כך שהוא חשב שהוא לא עומד בציפיות שלי.
למחרת, כששוב עלתה שיחה שעלולה הייתה להפוך לריב, עצרתי. במקום להיכנס מיד לוויכוח, נשמתי עמוק ושאלתי אותו: "איך אתה מרגיש עכשיו? מה אתה באמת צריך ממני?" בתחילה הוא הביט בי בהפתעה. לא ציפה לשאלה כזו. אך לאט הרגיש בטוח לדבר. "אני רק רוצה להרגיש שאת סומכת עליי", אמר בקול שקט.
מאותו יום, משהו השתנה בינינו. לא שפתאום נעלמו כל הריבים, אבל למדנו להקשיב אחרת. כשעלה ויכוח, ניסינו לזהות מה באמת עומד מאחוריו. האם זו תחושת אכזבה? פחד? צורך בעצמאות? כשניסינו לראות אחד את השנייה באמת, התקשורת בינינו הפכה עמוקה יותר, והאהבה שהייתה שם תמיד קיבלה מקום חדש, חזק וברור יותר.
כי לפעמים, הדרך לפתרון מריבה אינה בשאלה מי צודק ומי טועה, אלא בהבנה מה באמת מסתתר מאחוריה. וכשאנחנו לומדים לראות את האנשים שאנחנו אוהבים באמת, בלי מסכים של כעס ושיפוטיות, אנחנו מגלים שבסופו של דבר, כולנו רוצים אותו דבר – להיות אהובים ומובנים. 💖✨
