הכלא של המחשבות – והדרך החוצה
אני יושבת בשקט, עיניי עצומות, נושמת עמוק. בתוכי מתרוצצים אינספור תרחישים, כל אחד מהם נראה כמו מסלול אפשרי, הזדמנות לפרוץ קדימה, ליצור שינוי, להפוך את החלום שלי למציאות. ובכל זאת אני לא נעה. אני נשארת במקום, משותקת, כלואה בתוך המחשבות שלי, בתוך תבניות ישנות שמכתיבות לי שוב ושוב למה זה בלתי אפשרי.
אני רואה את הדרך. אני מתכננת אותה לפרטי פרטים, צעד אחר צעד, כאילו יש בי ודאות פנימית. ובאותה נשימה עולה בי התנגדות שקטה, כמעט בלתי מורגשת, שמבקשת לעצור אותי. הכול נראה קשה מדי, רחוק מדי, מסוכן מדי, לא מותאם עבורי. בכל פעם שאני מדמיינת את עצמי מנסה, יש קול קטן, פנימי, שמזכיר לי בעדינות אכזרית שזה לא יעבוד.
אני נזכרת בכמה פעמים כבר ניסיתי. ניסיתי ללמוד, ניסיתי להשתנות, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה אפשרי. אבל שוב ושוב חזרתי לאותה הנקודה. מבולבלת, מאוכזבת, תוהה אם ייתכן שאולי פשוט לא נועדתי לפרוץ. אם אולי יש בתוכי משהו חסר, משהו שבור.
עמוק בפנים, אני נוגעת באמת הפגיעה. אני מאמינה שאולי אני פשוט לא מספיק טובה. שאנשים כמוני לא מצליחים בגדול. שאולי לאחרים זה מצליח – אבל אני שייכת לעולם אחר, מקום שבו שינויים אמיתיים לא קורים.
ואז משהו בתוכי לוחש לי לשאול – ומה אם כל זה בכלל לא נכון? מה אם אני לא באמת תקועה, אלא רק רואה את המציאות בעיניים צרות מדי? מה אם יש בי אפשרויות שלא לימדו אותי להכיר, שלא האמנתי שיכולות להיות שייכות גם לי?
פתאום אני מבינה שהשינוי שאני מחפשת לא יגיע מבחוץ. לא מטכניקה חדשה, לא ממדריך חכם, לא מהצלחה חיצונית. השינוי האמיתי מתחיל כשאני משנה את מה שאני מאמינה לגבי עצמי.
אני פוקחת את עיניי. לא מתוך תחושת מוכנות מוחלטת, לא כי נעלם הפחד, אלא כי משהו בי מוכן לנוע גם בתוכו. אולי אני לא צריכה לחכות עד שארגיש בטוחה. אולי מספיק שאחזיק רגע אחד של אמונה.
אני נושמת שוב, מרגישה בפנים נוכחות חדשה. לא ביטחון מלא, אבל ניצוץ. זיק קטן של אפשרות.
וזה מספיק לרגע הזה. מספיק כדי לקום. מספיק כדי לעשות את הצעד הראשון. מספיק כדי לגלות שאולי, רק אולי, העולם פתוח בפניי הרבה יותר משחשבתי.
