כשהמוח בוחר לא לדעת – על תחזיות, הפתעות וחיים מודעים🧠המוח שלא רוצה לדעת – סודות התחזית, ההדחקה והחיים שבאמצע
אני יושבת מול המחשב, קוראת מאמר על תפקוד המוח, ומהשורות זורמות בי תחושות מוכרות. משהו בלב נדרך. זה לא סתם ידע – זו הבנה פנימית של איך אני חיה, איך אני פועלת, ולמה לפעמים דווקא החלקים הכי עמוקים בי בוחרים… לא לדעת.
המוח שלי, כך מתברר, עסוק כל הזמן בתחזיות. הוא צופה את העולם עוד לפני שאני מודעת לכך. זה מה שמאפשר לי לעלות מדרגות בלי לחשוב על זה, לחוש רעב עוד לפני שהבטן משמיעה קול, או לזהות רשרוש קל כקולו של כלבי האהוב. תת-המודע מנווט אותי באוטומט, ומעדכן את התחזיות שלו רק כשהמציאות מפתיעה אותו. כשאני מועדת, פתאום אני נדרכת – המודע שלי נכנס לפעולה ומתקן. המוח לומד, מתעד, מחליט אם כדאי לשמור את המידע הזה להבא.
אבל יש דבר אחד שהוא לא מוכן לחזות – את מותי.
זה מה שעוצר אותי. קוראת שוב את המשפט: **המוח שלנו לא מצליח לחבר את המילים 'אני' ו'מוות'.** הוא יודע שכולם ימותו. הוא גם מבין את זה עליי. אבל לא מצליח לדמות את "אני" כ"אינני".
אני נזכרת ברגעים שבהם התקרבתי לתחושת הסופיות. אחרי האובדן של שאול, בעלי האהוב, הרגשתי שאני מתבוננת במוות מקרוב. לא כתיאוריה – אלא כחוויה. לא כידיעה – אלא כחוסר אונים. ודווקא אז, כשציפיתי שהמוח שלי יאמר לי "הנה זה, הנה מה שזה מרגיש", הוא שותק. כאילו מסרב לשתף פעולה עם המסקנה.
החוקרים טוענים שזהו מנגנון אבולוציוני. שאם נדע באמת שאנחנו נמות, נפסיק לפעול. לא ניקח סיכונים. לא נחיה. אבל אני תוהה – אולי זו לא רק אסטרטגיה של הישרדות. אולי זה רגע של חסד.
כי אם הייתי באמת יודעת, לעומק, שהכול ייגמר – אולי הייתי שוקעת באדישות. אולי לא הייתי טורחת להיאחז בחיים. ואולי, רק אולי, *בורות היא ברכה*, כמו שכתב תומאס גריי.
המוח שלי יוצר אשליה של ידיעה. הוא משלים את הפערים כמו תוכנת כיווץ מידע. הוא מחליט איזה מידע ראוי לעבור, ואיזה לא. הוא מונע ממני לדגדג את עצמי – כי אין הפתעה. הוא מגן עליי מהבזקי אימה לא הכרחיים. הוא חוסך לי את כאב הידיעה הבלתי נסבלת – שאני בת חלוף.
ועדיין, בתוך כל זה, אני בוחרת לחיות **בהכרה מלאה** של אי-הוודאות. לחגוג את הניחוש. לחיות כאילו הכול אפשרי, כי אני יודעת שגם אם המוח שלי מנחש – הלב שלי מרגיש. והלב יודע.
אז אולי אין לי דרך לדעת מתי זה ייגמר. אולי לא באמת אצליח לדמיין את קץ הקיום שלי. אבל אני בוחרת – בכל רגע – לחיות כאילו אני כאן באמת. לא לפי התחזית, אלא לפי הנשמה.
