החופש לבחור… בחופש הבחירה
האם אנחנו באמת בוחרות את דרכנו – או שהכול כבר נכתב מראש? במסע אישי שמתחיל בסצנה מסרט וממשיך אל עומק הפיזיקה והנפש, אני שואלת את עצמי מה ערכה של תחושת הבחירה, גם אם היא אשליה. כי גם אם המטבע כבר הוטל – אני זו שבוחרת איך להסתכל עליו.
איך אני פוגשת את הדטרמיניזם ומזמינה אליו גם את הרצון החופשי
לפעמים אני תוהה – האם הדרך שבה אני חיה את חיי באמת תלויה בי? או שאני פשוט שחקנית במחזה שכתוב מראש, עם שורות שמוכתבות על ידי נסיבות, גנטיקה, תנאים מוקדמים – או אולי, אלוהים?
המחשבות האלו ניקרו בי שוב באחד הבקרים, כשמצאתי את עצמי בוהה בכוס קפה, מהרהרת באירוע שקרה יום קודם – החלטה קטנה שעשיתי, אינטואיטיבית, אבל שהובילה לרצף התרחשויות ששינה את כל התוכנית היומית שלי. זה גרם לי לשאול: האם בחרתי, או שזו הייתה אשליה של בחירה?
באותם רגעים, נתקלתי במאמר מעמיק על השאלה העתיקה והמרתקת הזו – האם יש לנו חופש בחירה, או שהכול קבוע מראש?
המאמר לקח אותי למסע אל עומק הפילוסופיה והפיזיקה. הוא הזכיר סצנה מסרט – חנות דלק נידחת, מטבע אחד, החלטה של עץ או פלי – שעל פיה מוכרע גורלו של אדם. הבחירה נראית אקראית, אבל גם הכרחית. לא ניתן להתחמק ממנה, והכול מתנקז אל אותה נקודה: לבחור.
כמו אותו מוכר בתחנת הדלק, גם אני מרגישה לפעמים שהחיים מביאים אותי לפינות חדות, שדורשות הכרעה. והתחושה הזו – שדווקא ברגעים האלה אני הכי חיה – לא מרפה ממני.
המאמר מעלה נקודה מרתקת: לפי פיזיקת הקוונטים, המציאות אולי לא קבועה מראש. ייתכן שהיא נבנית תוך כדי תנועה – אפשרויות שמתהוות רק כאשר אנחנו מתבוננים בהן. פתאום עלתה בי תחושת חופש חדשה – אולי יש לי יותר השפעה על חיי ממה שנדמה לי.
אבל אז, כמו ניגון חוזר, עולה הקול הספקני: מה אם הכול באמת דטרמיניסטי? אם אני בסך הכול חוליה בשרשרת? אם גם המחשבות שלי על חופש נכתבו מראש?
ואז מגיעה השאלה המשמעותית יותר: גם אם זה כך – האם הייתי מוכנה לוותר על החוויה של הבחירה? על התחושה שאני פועלת, מחליטה, בוחרת את עצמי מחדש בכל יום?
אני חושבת על התחושות הפיזיות שמתעוררות בי כשאני עומדת מול החלטה אמיצה – החיוך הקטן, הדופק המואץ, ההתרחבות בלב. החוויה הזו, גם אם היא "נכתבת מראש", היא אמיתית. היא שלי.
המאמר נוגע בנקודה נוספת שמציפה בי רעד עמוק: אם אין חופש, אז גם אין אחריות. ואז – מה עם מוסר? מה עם אהבה? אם הכול מוכתב מראש, מדוע אני עדיין בוחרת כל יום לאהוב, למחול, לשנות, לנסות שוב?
דווקא הפסקאות האחרונות במאמר הן אלו שמביאות איתן שקט. כשאני מבינה שמה שמשפיע על המציאות הוא לא רק הנתונים, אלא הציפיות שלי ממנה. שיש כוח אמיתי – אפילו מרפא – באמונה שיש לי יכולת לשנות. כמו שאמונה יכולה לרפא (אפקט הפלסבו), כך גם אמונה שלילית יכולה לחולל חולי (אפקט הפלסבו). וזה קורה במציאות. בגוף. לא רק בתיאוריה.
אז מה יקרה לי אם אבחר להאמין שאני חופשיה? שאף על פי שלא הכול תלוי בי – עדיין יש בי תנועה, כוונה, רצון?
ובנקודה הזו אני נושמת עמוק, מבינה שלא כל תשובה חייבת להיות סופית. אני חיה בעולם שבו העתיד הוא לא שורה כתובה בספר גמור, אלא דף פתוח. אולי יש שם תסריט, ואולי לא – אבל אני, שחקנית אמיצה, בוחרת בכל יום לשחק את תפקידי בנשמה מלאה.
גם אם הסיפור כבר כתוב, אני כותבת בו שירה.
גם אם המטבע התגלגל אליי מרחוק, אני בוחרת אם לראות בו מזל – או סתם מתכת.
החופש לבחור בחופש הבחירה – הוא אולי הבחירה העמוקה מכולן.
