המרד הילדותי והאהבה שלא נגמרת

גדלתי בבית ילדים בקיבוץ, מוקפת חברים, חוקים ומטפלות. הייתי ילדה עצמאית, לפעמים מרדנית, שלא תמיד הקשיבה לכללים או זרמה עם הזרם.

זכור לי יום אחד, כשהייתי בערך בת חמש, בשעת הצהריים יצאנו לשחק בגן השעשועים עם המטפלת שלנו. תפסתי לי נדנדה והתנדנדתי בשמחה, שקועה בעולם משלי.

אבל אז, הכול השתנה ברגע אחד. ילדי הקבוצה החלו לבקש שאפנה את הנדנדה, המטפלת הצטרפה לקריאות, ואני – במקום להקשיב – התבצרתי בעמדתי, מסרבת לוותר.

המצב התלקח מהר מאוד. ויכוח הפך לצעקות, הכעס בער בי, ומבלי לחשוב פעמיים – ברחתי.

רצתי כל הדרך לבית הורי, דמעות בעיניי, בתקווה למצוא שם מחסה וביטחון.

כשהגעתי, נשימותיי היו כבדות, דחפתי את הדלת ונעלתי את עצמי בפנים. אבל הורי לא היו שם.

נזכרתי שהם נסעו לאותו יום למרכז, והבכי הפך חזק יותר.

מאחורי הדלת שמעתי את המטפלת שלי, אהובתי, ואת ילדי הקבוצה דופקים על הדלת וקוראים לי לצאת.

אבל אני הייתי כלואה בתוך הפרשנות שיצרתי לעצמי – שהם נטפלים אליי, שלא אוהבים אותי, שאני לא ראויה.

הרגשתי דחויה, כאילו כולם נגדי, כאילו עושים עליי חרם.

שעות עברו, ולבסוף המטפלת האהובה שלי נשארה שם איתי, לא ויתרה עליי.

במקום לכעוס או להאשים, היא דיברה אליי ברוך, ניסתה להבין אותי.

לא משנה כמה פעמים ברחתי או סירבתי להקשיב, היא תמיד הייתה שם.

גם שנים לאחר מכן, כשבגרתי, נשארנו בקשר קרוב. היא תמיד תמכה בי, האמינה בי, ואהבה אותי ללא תנאי.

היום, כאישה בוגרת, אני מבינה עד כמה הפרשנות שלי כילדה הייתה שגויה.

כמה פעמים בחיים אנו נוטים לספר לעצמנו סיפורים שמבוססים על פחדים, על כעסים, על חוסר ביטחון?

כמה פעמים אנו מונעים מעצמנו לראות את האהבה שמקיפה אותנו רק כי אנו שקועים בכאב שלנו?

המטפלת שלי הראתה לי לאורך השנים שאפשר להסתכל על החיים אחרת.

שהיא תמיד ראתה בי טוב, גם כשהתקשיתי לראות אותו בעצמי.

הסיפור ההוא, שהיה עבורי רגע של כאב וכעס, הפך עם השנים לשיעור חשוב שלמדתי ממנו המון.

למדתי שהאהבה האמיתית לא נמדדת ברגעי נוחות, אלא ברגעים שבהם מישהו לא מוותר עליך – גם כשאת לא בטוחה שמגיע לך.