כשהמחשבה נוגעת בחומר – והלב פותח שערים לאור
מסע אישי בין תודעה לחומר, בין הלב למרכזי האנרגיה, שבו כל מחשבה הופכת לזרע אור, וכל כוונה משנה את המציאות. על החיבור הפנימי שמרפא, מאזֵן ומחבר בין הרוח לקרקע של חיי היומיום.
מאז שהתחלתי את הלימוד ב"הכל אפשרי", אני מגלה שוב ושוב עד כמה התודעה שלנו היא כוח אדיר. היא לא רק מפרשת את המציאות, היא יוצרת אותה. אני לומדת שהמחשבות שלי, הרגשות שלי, אפילו כיוון תשומת הלב שלי, משנים את החומר. זה לא רעיון פילוסופי בלבד, אלא מציאות שאני מרגישה בגוף.
כשאני חושבת על דאגה, הגוף מתכווץ, הנשימה משתנה. כשאני מחוברת לרגע של חום ואהבה, אני חשה זרמים עדינים עוברים בי. וכשאני שמה את כל תשומת הלב שלי על מרכז אנרגטי מסוים, פתאום הוא מתעורר, חום, קור, זרימה, הכל מתחיל לנוע. זה פלא בעיניי, איך המחשבה נוגעת בחומר ויוצרת שינוי מוחשי.
אנחנו מתנסות בחיבור בין מרכזים אנרגטיים שונים, הלב והביטחון, התשוקה והביטוי, כוח הרצון והחזון. אני מרגישה איך כל חיבור כזה פותח פתח לעבודה עמוקה יותר, ממוקדת יותר. וכשאני שואלת את עצמי היכן האתגר האישי שלי? אני לומדת למצוא את השורש, לפעמים הבעיה שמורגשת בבטן בכלל מתחילה בלב, לפעמים היכולת לבטא את עצמי תלויה דווקא בפתיחת התשוקה לחיים.
החיבור הזה בין הגוף, התודעה והרוח מזכיר לי עד כמה הכל אחד. הרוח והחומר אינם שני דברים נפרדים, הם ביטויים שונים של אותה מהות. כל חומר הוא רוח שהתעבתה, וכל שינוי תודעתי הוא זריעת אור במציאות הפיזית שלי.
מתוך הספרים שאנו לומדים, אני נחשפת לרעיון של "הכוח ההיולי", הנקודה הממוצעת בין הבורא לנברא, המקום שבו ניצוץ רוחני מתלבש בחומר. שם, בנקודת המפגש הזו, אני יכולה לתרגל את יכולתי להשפיע, לשנות, להזיז. גם אם הכוס שעל השולחן עדיין לא זזה, עצם ההחזקה בכוונה הזו מחזקת בי את הידיעה שאין גבול ליכולת הפנימית שלי.
אבל הלימוד הזה לא נועד להישאר במרחב הרוחני בלבד. אני מבינה שכדי שחוכמה תתקיים, היא חייבת לבוא לידי מעשה. "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת", אמרו חז"ל, ואני נושאת את המשפט הזה איתי. כל תובנה שאני מקבלת, אני מחפשת איך להוריד אותה לקרקע: ליחסים שלי עם האנשים שאני אוהבת, לדרך בה אני מדברת, לדרך בה אני נוגעת בעולם.
ולפעמים, השיעורים הכי גדולים מגיעים מרגעים של חולשה אנושית. כמו סיפורו של משה, שהכאב האישי שלו גרם לו לפעול אחרת ממה שהתבקש, ובכך לא נכנס לארץ המובטחת. זה מזכיר לי שגם המנהיגים הגדולים ביותר הם קודם כל בני אדם, וגם אני, ברגעי העצב שלי, צריכה לזכור לפעול מהמקום הגבוה שלי ולא מהפצע.
העבודה האמיתית היא זיקוק המידות, לקחת תכונה שלא משרתת אותי ולהביא אותה לאיזון. לפעמים זה דורש ללכת לקצה ההפוך, כדי למצוא את קו האמצע. אבל יש תכונות, כמו גאווה, שלא משנה כמה הן "קטנות", הן חוסמות את הזרימה הפנימית. כאן, המפתח הוא ענווה אמיתית, לא הקטנה עצמית, אלא הכרה עמוקה בערך שלי, מבלי להשוות או להתגאות על אחרים.
בכל צעד במסע הזה אני מרגישה שאני לא רק לומדת, אני מתהווה. התודעה שלי נפתחת, הלב שלי מתרחב, והחיים עצמם משתנים לנגד עיניי.
