התרופה לקנאה – שיעור שאני לומדת מחדש
איך הופכת הקנאה ממכשול למורה? בעקבות קרישנמורטי, אני לומדת להפסיק להשוות, לקחת אחריות, ולגלות שדווקא שם מתחילה צמיחה אמיתית.
קנאה. מילה קטנה, חדה, שנכנסת ללב כמו קוץ. כמה פעמים מצאתי את עצמי גוללת ברשתות החברתיות, מביטה בתמונות של אחרות, היפים יותר, המצליחים יותר, ה"שלמים" יותר ובלי לשים לב הלב שלי מתכווץ? זה קורה כל כך מהר, כמעט בלי הכנה.
לאחרונה קראתי מאמר על הפילוסוף ההודי ג'ידו קרישנמורטי, שהצליח לנסח במילים פשוטות משהו שאני מרגישה כבר שנים: "אני מקנאה כי אני רוצה להיות מישהי אחרת. אני רוצה שיהיו לי מה שיש לך, היופי שלך, הבית שלך, הסטטוס שלך. איני מרוצה ממה שאני". האמת הזו נגעה בי. הבנתי כמה פעמים בחיי הקנאה נולדה לא מתוך מה שיש לאחרות – אלא מתוך חוסר שביעות הרצון שלי מעצמי.
קרישנמורטי הציע תרופה פשוטה אך עמוקה: להפסיק להשוות. לא להתאמץ להיות מישהי אחרת. להסתכל פנימה ולשאול, מי אני? מה אני רוצה באמת? ברגע שאבין את עצמי, הוא טען, הקנאה תיעלם מעצמה.
אבל אז הבנתי, כמו שכתב גם פרופ' סטיבן היקס, שלא כל השוואה היא דבר רע. לפעמים השוואה מעוררת בי השראה. לראות מישהי שהצליחה במקום שאני רוצה בו צמיחה, יכול להדליק בי אש פנימית, לא קנאה. כשההשוואה לא מערערת אותי אלא מדרבנת אותי, היא הופכת למתנה.
המאמר צלל לעומק הפסיכולוגיה של הקנאה, והבחין בין שני סוגי רגשות שמתרגמים אצלנו לעיתים לאותה מילה הפחד לאבד משהו שכבר יש לי, והכאב על כך שלמישהו אחר יש מה שאין לי. זה גרם לי לחשוב על כל אותם רגעים בחיים שבהם קינאתי, מה באמת הרגשתי שם? פחד לאבד? או כאב על מה שחסר לי?
החלק שהכי תפס אותי היה הרעיון של תפיסה עצמית. הבנתי שכשהייתי שלמה עם עצמי, לא חוויתי קנאה, אפילו כשראיתי אחרות מצליחות במה שאני חפצה בו. להפך, הרגשתי השראה. רק כשהאמנתי שאני לא מספיק טובה או שאין לי סיכוי, אז הקנאה חדרה פנימה.
וכאן למדתי עוד דבר חשוב: האחריות. כשאני לוקחת אחריות על הכישלונות שלי, אין לי על מי להפנות את האצבע. אני מפסיקה להאשים את העולם או את האחרות על מה שאין לי, ובמקום זה מתמקדת בשיפור עצמי. זה לא קל. לפעמים הרבה יותר פשוט להישאר במקום של קנאה ולהאשים את כולם חוץ ממני. אבל ההבנה הזו משנה את התמונה.
אז מה התרופה האמיתית לקנאה?
לא רק להפסיק להשוות. אלא להתחיל להאמין בי. לחזק את התפיסה העצמית שלי. לקחת אחריות על הדרך שלי. לראות בכל הצלחה של מישהי אחרת הוכחה שגם אני יכולה, במקום הוכחה לכך שאני לא מספיק.
אני לומדת להפוך את הקנאה למורה, היא מצביעה לי על המקומות הכואבים בתוכי, על הרצונות הלא ממומשים שלי. והיא מזמינה אותי לא לעצום עיניים, אלא להעמיק את ההיכרות שלי עם עצמי, ולבחור, לאהוב אותי כמו שאני, גם אם הדרך עוד ארוכה.
