כשאני לוקחת פיקוד: איך אני לומדת לווסת את תגובת הלחץ במוחי
לא פעם אני שומעת את עצמי אומרת: *"אין לי אוויר"*, או מרגישה את הדופק עולה, את הכתפיים מתכווצות, את העולם הופך צפוף. מצבי סטרס. תגובות מוכרות כל כך. אבל לאחרונה, בלימוד פנימי שמעמיק בי, נפתח לי חלון חדש של הבנה – ואפילו של שליטה.
קראתי מאמר שדיבר אליי בדיוק בנקודה הזו: על המאבק הפנימי שבין שני חלקים במוח שלי – האמי גדלה, שנועדה לשרוד, לבין קליפת המוח הקדם-מצחית, שנועדה להבין, לחשוב ולבחור. מדובר במאבק עתיק, כמעט פרימיטיבי, שבימים מסוימים אני חשה אותו כאילו הוא מתרחש ממש על במת חיי.
המאמר דיבר על פקחי טיסה בנמל התעופה JFK – כאלה שמנהלים מאות טיסות ביום, ובכל זאת, יש מי ששורד בתפקיד הזה שלושים שנה בשלווה יחסית. הסוד שלהם, כך הסתבר לי, טמון ביכולת לווסת את תגובת הלחץ. לא לבטל אותה – אלא להדליק ולכבות אותה כמו מתג. ללחוץ "און" רק כשהמוח באמת נדרש לכך. ולכבות בזמן. והאמת? זה הדהד בי עמוק.
אני שואלת את עצמי – כמה פעמים ביום אני נותנת לאמי גדלה שלי לנהוג? ולמה בעצם לא לקחת את ההגה בחזרה?
לראשונה הבנתי שזה לא מיתוס – יש לנו יכולת אמיתית להשפיע על המוח שלנו בזמן אמת. במובן הכי מילולי. למשל, באמצעות "תיוג רגשי" – להעניק שם למה שאני חווה. פחד. כעס. תסכול. כשאני מצליחה לקרוא לרגש בשמו, כמו שמציע שפינוזה, משהו בתוכי נרגע. זה כאילו קליפת המוח שלי מתעוררת ואומרת: *"הבנתי, תודה, אני ממשיכה מכאן."*
אותו עיקרון חוזר גם בזיכרונות חיוביים. בניסוי שתואר, אנשים שטבלו את ידיהם במי קרח – מצב שמעורר תגובת לחץ חריפה – הונחו לחשוב על זיכרון טוב. ואכן, לא רק שהם הרגישו טוב יותר, אלא גם גופם ייצר פחות קורטי זול. קריאה ישירה של הגוף למוח: *"הכול בסדר, מצאתי עוגן."*
מיינדפולנס – כמה פעמים שמעתי את המילה הזו, וכמה מעט באמת תרגלתי אותה. אבל כשאני עוצרת רגע ונושמת פנימה, בשקט, אני יודעת: יש שם שינוי. זה מוחשי. המאמר מתאר כיצד תרגול מדיטבי קבוע מצמצם את האמי גדלה ומחזק את האונה הקדם-מצחית. זה מדעי. זה אמיתי. זה מרגש.
וכאן אני מוצאת את עצמי – לא נאבקת להעלים את הלחץ, אלא לומדת איך לווסת אותו. להבין שהוא כאן כדי לעזור לי, אבל רק כשאני צריכה אותו. שביום-יום, בעולם העמוס בו אני חיה, מוטב לי להפעיל תודעה ולא אינסטינקט.
אני מתחילה לזהות את עצמי באותם רגעים – כשאני נושמת עמוק במקום להגיב מיד, כשאני בוחרת לראות את התמונה הרחבה, כשאני נותנת שם לרגש שלי, או מזכירה לעצמי רגע קטן של שמחה. כשאני בוחרת להיות הקבר ניטית של ספינת חיי, ולא רק נוסעת.
וכך, לאט ובנחישות, אני בונה בתוכי יכולת חדשה – לא של בריחה מהמתח, אלא של שליטה עליו. והמפתח, כמו תמיד, נמצא בי.
