כשהגוף דיבר – והלב הקשיב
על בחירה באהבה במקום בפחד, ועל מסע ריפוי עמוק שהתחיל כשבחרתי להקשיב לקול שבי.
כשהובחנתי עם סרטן במעי הגס, בחרתי בדרך לא שגרתית – הקשבתי לגוף, שיניתי אורח חיים, וחוויתי ריפוי עמוק. בפוסט הזה אני משתפת במסע שלי – מתודעה חולה לבריאות חיה, ומהקשבה פנימית לאהבה שמבקשת לעבור הלאה.
זה התחיל מבפנים. תחושת עומס מתמשך, עייפות שלא נגמרת, סימנים קטנים שהגוף שלח – ואני לא ידעתי עדיין להקשיב. לקח זמן, עד שהגיעה האבחנה: סרטן במעי הגס.
הרגע הזה טלטל את עולמי. אבל יחד עם הפחד – משהו בי התעורר. קול פנימי, שקט ועמוק, לחש לי: זו לא מלחמה. זו הזדמנות.
בחרתי בדרך שלי. לא בחרתי בכימותרפיה. במקום זה בחרתי להקשיב לגוף, לרוח, לנפש. שיניתי את התזונה שלי, את התודעה שלי, את האנרגיה שמקיפה אותי. הפסקתי לרצות. התחלתי לבחור.
עברתי תהליך עמוק של ריפוי – בכל הרבדים. למידה, חקירה, הקשבה, נוכחות, ניקוי של פחדים, אמונות, זיכרונות ישנים שצרבו את התודעה. והיום – אני בריאה. הריפוי התרחש.
ומאותו רגע ידעתי – אם הצלחתי לרפא את עצמי, אני חייבת ללמוד להעביר את זה הלאה. להפוך את התובנה הזו, שהבריאות היא תודעה – לידע חי, לאור שמאיר גם לאחרות.
משם יצאתי למסע. מסע של גילוי, של חקירה, של חיבור. למדתי על המוח שלנו, על מערכת העצבים, על המרחב הפנימי שמכיל את הכל. הבנתי שלא תמיד הסימפטום הוא הבעיה – לפעמים הוא קריאה. הזמנה. שער.
היום אני יודעת: אנחנו לא תמיד קורבנות למה שקורה לנו. לפעמים – בלי לשים לב – אנחנו יוצרות את המצבים שאנחנו הכי רוצות להימנע מהם. ולפעמים, דווקא מהמקומות הכי חשוכים, נולד האור הכי גדול.
הבנתי שמערכת העצבים שלי הייתה בעומס. כמו מחשב עמוס בתוכנות פתוחות – היא פשוט קרסה. לא היה לה שקט. לא אוויר. לא הקשבה. והעומס הזה – החל לזלוג לגוף.
כשהתחלתי לנקות את התוכנות האוטומטיות, כששחררתי זיכרונות חבויים, טראומות ישנות, מחשבות שגורות – כשהתחלתי להתקרב לאמת הפנימית שלי – הגוף הקשיב. והריפוי התרחש.
ובאתר שלי – שער לאהבה – אני משתפת את כל מה שאני לומדת. כלים. השראה. סיפורים. תודעה. אני מזמינה כל מי שמרגישה שמשהו בגוף או בנפש מאותת – לעצור, להקשיב, להרגיש, ולזכור: הריפוי כבר קיים בתוכנו.
לפעמים, כל מה שצריך – זו רק לחישה רכה שתזכיר לנו את זה.
